שירה כלפון
New member
ההודעה של שירה
שלום לכולם האמת שהתחלתי לכתוב הרבה הודעות ואת כולן לא שמרתי אמא שלי מאושפזת במצב קשה במאיר האמת שלשמחתי הצלחנו להתגבר על בעיית הכאב באמצעות צינורית קטנה שהוחדרה לה מהמותן לעמוד השדרה מתחת לעור. לצינורית מחובר מן בלון קטן (כמו הכימוטרפיה) שנמצא בתוך פאוץ. המורפיום בבלונית עובר ישר לחלל האפידורלי שבעמוד השדרה ומקל על הכאב ישירות למערכת העצבים. זה לקח שבעה שבועות מאז הפרוצדורה במרפאת כאב עד שהצלחנו להגיע למצב של בלי כאב וכמובן שיש לה מדבקות דרוג'סטיק. כך שלראשונה מזה חודשים לא כואב לה והיא גם (יחסית) לא מטושטת מכיוון שהמורפיום פועל בצורה ממוקדת. אבל יש לה חסימת מעיים רצינית וכנראה אין טעם לנתח במצב של פיזור גרורות עם חסימת מעיים שנגרמת כתוצאה מהגידול. לגבי הטיפולים כמובן שניסינו כבר הכל מהי חסימת מעיים? למרות שאיני רופאה אני חייבת להסביר לכם במה מדובר כבר קרא לנו פעמיים בשני מרכזים שונים בבילינסון ובמאיר שהיה איחור בזיהוי. ואי לכך נגרם לאמא הרבה סבל. אם החולה מתחיל להקיא ומרגיש באופן עקבי שהכל עולה לו. אפילו קוצר נשימה עם התוכן של ההקאה הוא מן מיים חומים, אם הבטן נפוחה. רצוי לא להסתפק במתן פרמין רצוי לגשת למיון ולהתעקש על צילום. בפעם הראשונה שהיתה לאמא שלי חסימה זה נגרם כתוצאה מעודף אמודיום! הכימוטרפיה גרמה לשלשולים בלתי פוסקים אשפזו אותה ונתנו לא אמודיום כמעט פי שתיים מהמותר (בבילינסון) שחררו אותה. ואח"כ בילינו עוד שבוע במחלקה הכירורגית של בילינסון בגלל חסימה. תבינו זה כמו פקק באמצע הבטן שום דבר לא יוצא מהתחת הכל יוצא מלמעלה, יש סכנה שהנוזלים יעלו ויכנסו לריאות. דבר נוסף שיכל לגרום לחסימת מעיים זה המורפיום עצמו הרבה מורפיום (והרבה פעמים אין ברירה אלא לתת הרבה מורפיום) גורמים להאטה ואף לעצירה של פעולת המעיים ואז אין התכווצויות וגם אז עלולה להגרם חסימה. ביום רביעי אשפזנו את אמא במאיר ההבחנה היתה ירידה חדה במלחים והתייבשות. כמובן שמייד נתנו לה הרבה נוזלים. היא כל הזמן התלוננה על בחילות ואף הקיאה וקשיי נשימה ניסו לעשות לה חוקן (כי היא עושה רק עם חוקן) אבל שום דבר לא יצא האחיות נתנו לה לשתות איזה שהוא שמן שיעזור לה ביציאה במשך יומיים התחננתי שתשתה אבל היא שכילדה נתנו לה לשתות שמן דגים לא הסכימה לשתות בשום אופן. רק ביום שישי בבוקר הבחנתי שהבטן שלה נפוחה מייד ירד לי האסימון (קצת מאוחר מידי) שכנראה מדובר בחסימת מעיים ניגשתי לרופא ואמרתי לו שאני חושבת שיש לה חסימת מעיים והוא אחרי יומיים אשפוז, שלח אותה מייד לצילום שמייד אישר את מה שחששתי. שמו לה זונדה שהוציאה כמעט 3 ליטר נוזלים חומים ומסריחים שלחצו לה על חלל הבטן. מה אני אומרת למעשה? אני אומרת שימו לב. כל הזמן עיניים פקוחות אל תקבלו כמובן מאליו מה שאומרים לכם. מאד קל במחלקה מלאה בחולים לשגות באבחון. בשבועיים האחרונים נפטרו אבא של יאיר שטרן ואבא של נועה תבור ילדים שנלחמו כמוני בלי חשש ולאות על חייהם של אבותיהם. יאיר הוא שיזם את התביעה על הארביטוקס ונועה התראיינה, הפגינה והפיצה עצומה למען הכנסת האווסטין שהוחתמה במאות אלפים של קולות. בחודשים האחרונים פתחתי חשבון תרומה ב"חברים" ופירסמתי מודעות לתרומות בעתונות המקומית התרגשתי מאד שגיליתי שבין התורמים היתה גם משפחתה של נועה. כמובן שאי אפשר להזכיר לברכה שוב את מזל שנפטרה לפני כחודשיים וכמובן כמו שמוזכר לא פעם בפורום הזה, אבא של אביבית במצב קשה מאד. אינני מבקשת שיאחלו לאמא בריאות, ולא שיתפללו לשלומה. אני מאחלת לנו שעם מה שלא יבוא ויבוא נדע להתמודד. שנדע להנעים לה את רגעיה האחרונים ללטף אותה ולפנק אותה. אני מרגישה כמו דתיה בתולה בליל הכלולות. אין אף ספר הדרכה שידע להדריך אותי במצבים כאלו. איך נפרדים מאדם יקר. איך מוותרים על המלממה על החיים ומחליטים לקבלל את ההמוות. איך לומדים לאהוב את הרגעים הללו ולמצוא גם בהם את הקסם. אני מאחלת לכולם שנה טובה. שתחזיקו מעמד במלחמה הקשה על בריאותכם, שפיותכם ומשפחתכם שתשאר מאוחדת. שמי בינכם שיהיה לו כוח שימשיך להלחם אתנו על שינוי פניה של מדינת ישראל. מישהו במדינה הזאת החליט כבר מזמן שבחולי סרטן ביחוד במה שקשור לטיפול תרופתי איןטעם להשקיע כספים מיותרים. לדאבוני המצב לא הולך להשתנות אם לא נתאמץ לשנות אותו ואני שכל רגע פנאי שיש ברשותי מעדיפה כרגע לבלות בלהחזיק את ידה של אימי לא אוכל להלחם את המלחמה עבורכם. ואולי גם לא יאיר, ואולי גם לא אביבית ואולי גם לא נועה. שנה טובה שירה
שלום לכולם האמת שהתחלתי לכתוב הרבה הודעות ואת כולן לא שמרתי אמא שלי מאושפזת במצב קשה במאיר האמת שלשמחתי הצלחנו להתגבר על בעיית הכאב באמצעות צינורית קטנה שהוחדרה לה מהמותן לעמוד השדרה מתחת לעור. לצינורית מחובר מן בלון קטן (כמו הכימוטרפיה) שנמצא בתוך פאוץ. המורפיום בבלונית עובר ישר לחלל האפידורלי שבעמוד השדרה ומקל על הכאב ישירות למערכת העצבים. זה לקח שבעה שבועות מאז הפרוצדורה במרפאת כאב עד שהצלחנו להגיע למצב של בלי כאב וכמובן שיש לה מדבקות דרוג'סטיק. כך שלראשונה מזה חודשים לא כואב לה והיא גם (יחסית) לא מטושטת מכיוון שהמורפיום פועל בצורה ממוקדת. אבל יש לה חסימת מעיים רצינית וכנראה אין טעם לנתח במצב של פיזור גרורות עם חסימת מעיים שנגרמת כתוצאה מהגידול. לגבי הטיפולים כמובן שניסינו כבר הכל מהי חסימת מעיים? למרות שאיני רופאה אני חייבת להסביר לכם במה מדובר כבר קרא לנו פעמיים בשני מרכזים שונים בבילינסון ובמאיר שהיה איחור בזיהוי. ואי לכך נגרם לאמא הרבה סבל. אם החולה מתחיל להקיא ומרגיש באופן עקבי שהכל עולה לו. אפילו קוצר נשימה עם התוכן של ההקאה הוא מן מיים חומים, אם הבטן נפוחה. רצוי לא להסתפק במתן פרמין רצוי לגשת למיון ולהתעקש על צילום. בפעם הראשונה שהיתה לאמא שלי חסימה זה נגרם כתוצאה מעודף אמודיום! הכימוטרפיה גרמה לשלשולים בלתי פוסקים אשפזו אותה ונתנו לא אמודיום כמעט פי שתיים מהמותר (בבילינסון) שחררו אותה. ואח"כ בילינו עוד שבוע במחלקה הכירורגית של בילינסון בגלל חסימה. תבינו זה כמו פקק באמצע הבטן שום דבר לא יוצא מהתחת הכל יוצא מלמעלה, יש סכנה שהנוזלים יעלו ויכנסו לריאות. דבר נוסף שיכל לגרום לחסימת מעיים זה המורפיום עצמו הרבה מורפיום (והרבה פעמים אין ברירה אלא לתת הרבה מורפיום) גורמים להאטה ואף לעצירה של פעולת המעיים ואז אין התכווצויות וגם אז עלולה להגרם חסימה. ביום רביעי אשפזנו את אמא במאיר ההבחנה היתה ירידה חדה במלחים והתייבשות. כמובן שמייד נתנו לה הרבה נוזלים. היא כל הזמן התלוננה על בחילות ואף הקיאה וקשיי נשימה ניסו לעשות לה חוקן (כי היא עושה רק עם חוקן) אבל שום דבר לא יצא האחיות נתנו לה לשתות איזה שהוא שמן שיעזור לה ביציאה במשך יומיים התחננתי שתשתה אבל היא שכילדה נתנו לה לשתות שמן דגים לא הסכימה לשתות בשום אופן. רק ביום שישי בבוקר הבחנתי שהבטן שלה נפוחה מייד ירד לי האסימון (קצת מאוחר מידי) שכנראה מדובר בחסימת מעיים ניגשתי לרופא ואמרתי לו שאני חושבת שיש לה חסימת מעיים והוא אחרי יומיים אשפוז, שלח אותה מייד לצילום שמייד אישר את מה שחששתי. שמו לה זונדה שהוציאה כמעט 3 ליטר נוזלים חומים ומסריחים שלחצו לה על חלל הבטן. מה אני אומרת למעשה? אני אומרת שימו לב. כל הזמן עיניים פקוחות אל תקבלו כמובן מאליו מה שאומרים לכם. מאד קל במחלקה מלאה בחולים לשגות באבחון. בשבועיים האחרונים נפטרו אבא של יאיר שטרן ואבא של נועה תבור ילדים שנלחמו כמוני בלי חשש ולאות על חייהם של אבותיהם. יאיר הוא שיזם את התביעה על הארביטוקס ונועה התראיינה, הפגינה והפיצה עצומה למען הכנסת האווסטין שהוחתמה במאות אלפים של קולות. בחודשים האחרונים פתחתי חשבון תרומה ב"חברים" ופירסמתי מודעות לתרומות בעתונות המקומית התרגשתי מאד שגיליתי שבין התורמים היתה גם משפחתה של נועה. כמובן שאי אפשר להזכיר לברכה שוב את מזל שנפטרה לפני כחודשיים וכמובן כמו שמוזכר לא פעם בפורום הזה, אבא של אביבית במצב קשה מאד. אינני מבקשת שיאחלו לאמא בריאות, ולא שיתפללו לשלומה. אני מאחלת לנו שעם מה שלא יבוא ויבוא נדע להתמודד. שנדע להנעים לה את רגעיה האחרונים ללטף אותה ולפנק אותה. אני מרגישה כמו דתיה בתולה בליל הכלולות. אין אף ספר הדרכה שידע להדריך אותי במצבים כאלו. איך נפרדים מאדם יקר. איך מוותרים על המלממה על החיים ומחליטים לקבלל את ההמוות. איך לומדים לאהוב את הרגעים הללו ולמצוא גם בהם את הקסם. אני מאחלת לכולם שנה טובה. שתחזיקו מעמד במלחמה הקשה על בריאותכם, שפיותכם ומשפחתכם שתשאר מאוחדת. שמי בינכם שיהיה לו כוח שימשיך להלחם אתנו על שינוי פניה של מדינת ישראל. מישהו במדינה הזאת החליט כבר מזמן שבחולי סרטן ביחוד במה שקשור לטיפול תרופתי איןטעם להשקיע כספים מיותרים. לדאבוני המצב לא הולך להשתנות אם לא נתאמץ לשנות אותו ואני שכל רגע פנאי שיש ברשותי מעדיפה כרגע לבלות בלהחזיק את ידה של אימי לא אוכל להלחם את המלחמה עבורכם. ואולי גם לא יאיר, ואולי גם לא אביבית ואולי גם לא נועה. שנה טובה שירה
