אריה_בעל*גוף
New member
``הדרך השלישית...`` סוף דבר.
היא שולחת יד… לדלת , נצמדת אליה, ניכר בה בעליל כי מתאמצת היא לבל תיפול, לא קולט כלום , על סף איבוד שליטה, אוליי לראשונה בחיי, נתקעתי במקומי מבלי יכולת להגיב, ופה, פה מולי, מישהי ,זקוקה לעזרה…. שברירי שניה לא יותר, הושטתי יד, אחזתי בה בכוח, טרקתי את הדלת בבעיטה אחורית, מה אני עושה, לאן אקח אותה, מה קורה ??? מביט סביב, צועד לכיוון הספה , מניחה שם, מגביה רגליה על מספר כריות , וממהר לפתוח ת`חלונות. מביט בה, בוחן אותה, נושמת, אומנם מעט מהיר, אך נשימה סדירה,< חובש בגולני …מה לעשות> בוחן אותה, השנים נתנו בה אותות, אבל יופייה רק השתבח, תוויה בשלו יותר…. חושב לעצמי , כמה שנים לא ראיתיה?? כמה שנים לא שוחחתי עימה בטלפון??? זה כמה שנים שמשה מראשי שם הייתה מקובעת בפינה המיוחדת לה, שלא אחת ולא שתיים, בזמן עבודה אל תוך הלילה, בשעות האינסופיות שעבדתי, בזמן נסיעה, בזמן טיסותיילח``ול וגם בעת שירותי במילואים , תמיד הייתה עימי , תמיד היה לי ת`זמן לחשוב עליה ולהתקשר, לעיתים לבקר, אח``כ ירדו הביקורים וההתקשרויות, אך היא נשארה עימי…בתוכי.עכשיו חשתי זאת, את כל השנים שחלפו…בלעדיה. הבטתי אליה, אל שדה החיטה ``שלי`` ???!!! פקחה עניים הסיטה ראשה הצידה, לא , לחשה, א נ י ל א מ א מ י נ ה…, אני זז, מצטער… חשתי כמו דביל מה אתה מצטער, מה עשית??? לא! תישאר, נשארתי, התיישבה בספה, הביטה בי אחזה בידי ולחשה ,שב. התיישבתי . פתחה וגילגלה את הקורות אותה מיום שניפרדו דרכינו, יש לה הכל לדבריה. שלשה ילדים מקסימים [ הייתי מתה שתראה אותם ותשחק איתם מידי פעם… ביודעה את חולשתי הרבה לילדים], בעל אוהב, אפילו אוהב מאד, המשרד שלה התפתח, יש לה לקוחות טובים. לכאורה, לא חסר לה כלום… אבל בכל זאת, זה לא ממש זה, עם הבעל [היא לא מקטרת חלילה…] אין לה וזה חסר, ת`שיחות אל תוך הלילה, טיולים ליליים רגליים כמו אז בבית הכרם, בנחלאות ובשכונות אחרות, סתם כזה ללכת ולשוחח על כל נושא שבעולם, בנחת, ברוגע… בעל שיבין אותה, שיקרא אותה [כך אמרה]… הוא בסדר, שלא תבין לא נכון, בעל למופת, משתדל מתאמץ, אבל זה לא זה, וכך חלפה לה שנה ועוד שנה, עד שגילתה ת`צאט, שמעה ניסים ונפלאות מחברות, ניסתה עם מספר גברים זה לא היה זה, עד שהחליטה ללכת הכי רחוק שאפשר, בלי לדעת מי עומד בצד השני… התעניינה בי ובקורות אותי בשנים האלה, השתררה שתיקה, מתמשכת…. קמה התנערה, הציעה לשתות, הנהנתי שכן, אותו קפה? שאלה, אותו קפה, עניתי… שמה מים לרתוח, ולא הפעילה ת`קומקום, מחפשת בין הכלים צנצנת לקפה, מתמתחת לכל אורכה, ניראה עליה בעליל כי פזורת נפש היא, מחפשת את הקפה. עוברת מארון לארון , פותחת ת`מקרר…וחוזר חלילה. וידיי, ידיי קצות אצבעותיי החלו לבעור, ידיי רוצות ללטף את שדה החיטה הזה שכל כך חסר לי שדה חיטה שהשארתיו רענן מבלי לקצור…. אצבעותיי, רצו לחוש את עורפה הצח… רק עוד פעם אחת חשבתי לעצמי… לנעוץ אפי ולחוש את ריח שערה ריח גופה.. או שמא להחזיר את הגלגל המסתובב??? לא!!! שלא תעז. אתה לא תעצור שם, אתם לא תעצרו שם, ברח ברח משם… מביט בה מאחור ורואה שהקפה עדיין לא בידיה, ניגשתי אליה, מניח ידי על כתיפה, שואל ,לוחש, הכל בסדר? מסתובבת אליי רואה שעניה רטובות מדמעות, הזולגות על לחייה, סיגל, לא, למה ? מה קרה? למה בוכה? מלטף ראשה , נצמדת אליי, מתחפרת בי, ומתייפחת, ומתייפחת… מצמידה ראשה אל חזי, מנסה לעצור בכיה, טומנת ראשה בי עוד יותר, אינה מסכימה להרים ראש להביט בי להביט אליי. איני יודע כמה זמן נשארנו כך חבוקים עד שלפתע התנערה ממני , צעדה לאורך הפרוזדור ונעלמה באחד החדרים. צעדתי לסלון, צנחתי על הספה, יושב ומנסה לארגן מחשבותיי, ידעתי שעדיין לא מאוחר מידיי ואני עדיין יכול להתנצל וללכת, שזה אוליי הצעד הנכון לעשותו… אך מנגד ההרפתקנות, משחק הגבולות והשד יודע מה , הותיר אותי שם. שמעתי צעדיה בפרוזדור ונדרכתי, באה ישבה לידי הניחה ידה על שלי, ושתקה. סיגל, הכל בסדר? נוכחותי מעיקה עלייך? אני יכול ללכת… עוד לא סיימתי ת`משפט והיא פתחה את פיה, sus דיי , בבקשה די, תפסיק לחשוב רק עליי!!! כל השנים האלה חשבת רק עליי, תמיד היית לצידי, תמיד תמכת, עזרת ,חיזקת, ליווית, אף פעם ,אף פעם לא חשבת על עצמך, אף פעם לא דרשת כלום, לא תבעת כלום…. היום אני יודעת שהייתי לא בסדר התנהגתי כמו ילדה טיפשה, התנהגתי כמו ילדה שחושבה שתהיה שם בשבילי לעד… היום בתור אישה אני יודע שזו הייתה טעות גדולה, אבל אתה, ולא שאני רוצה להטיח בך האשמות חלילה, אתה אף פעם לא הוכחת אותי, לא כעסת עליי, תמיד הייתה סלחן כזה, מקבל הכל, מוותר, למה?? למה??? למה אף פעם לא הוכחת אותי? לא העמדת אותי במקומי? לא כעסת? הכל היה בשויון נפש…. איך ??? אישה , צריכה שיוכיחו אותה לעיתים, היא אינה יכולה לקבל הכל,… ניכר בה בעליל שהייתה מאד נירגשת, שוב נפתחו מקורות דמעותיה… השתררה דממה.. ואני חשבתי לעצמי שיחה נוקבת. שיחה שאוליי היה ראוי לה שתתקיים עשר , אוליי תריסר שנים קודם…. שיחה נוקבת שתמיד דילגתי מעליה, גם ברגעים שחשבתי שהייתי צריך לקיימה. אך אני לא הייתי בנוי לזה, לא ראיתי עצמי, מוכיח, מעיר, מסתייג, תמיד נתתי לכל אדם אשראי אין סופי, ואת כל ``חפיסת הקלפים טרפתי`` ונתתי לפרטנריות שלי לשחק… אם התאים נדבקנו אם שחקו משחק לא הוגן זה התגלה בסוף והקשר…מת. כך היה גם עם סיגל, נתתי לה ת`קלפים וחשפתי את שלי… שיחקה ת`משחק שלה… הייתי שם תמיד, באמת אוליי לא חשבתי על עצמי…!!!??? דממה. שותקים , בוהים. מה יהיה עכשיו? שאלה, המתנתי , ידעתי שגם תשיב… שתקתי, שתקה, שתקנו…. אתה יודע, הייתי רוצה לקחת, time-out לשנה, לשנה אחת בלבד…איתך. שנה אחת למצות, לפצות….וגם לנסות. שתקתי. אבל זה לא ממש מציאותי. אז בו נראה איך אנחנו יכולים אוליי לנסות ולחיות ת`קטע בנינו. אני יודעת שלא הייתי מושלמת בשבילך, לא נהנת ממני, לא נתתי עצמי, רוצה לתת לך ולוא חלק מן הדברים, בחלק מן הזמן, ניפגש, נחייה חלק מן העבר, ונחיה את ההוה והעתיד, ניראה איך אנו מגלגלים תעניינים בנינו… תן לי צ`אנס, אני חחיבת זאת לך אך חייבת זאת לעצמי… ואני חושב מביט בה ולא מאמין, זו סיגל הילדונת שעטפתי ,שמרתי, הקשבתי, כתפי הייתה תמיד שלה, הכל היה תמיד שלה, כל הזמן…. ואני מה?? מה היא מציעה לי להיות המאהב שלה??? להשיב ת`גלגל לאחור? לחיות בשקר באשליה??? תם, תם פרק זה בחיי, אומנם לא נשלם אך הוא תם , נעלתי אותו אחריי לפני מספר שנים, עת החלטתי להרוג את הקשר בנינו, ממש כך להרוג אותו … לפחות הוא מת צעיר רענן עם הרבה זיכרונות טובים עם טעם טוב עם טעם של עוד… קמה, נעמדה מולי, מושכת אותי אליה, מחבקת אותי מתרפקת עליי. סלח לי אהובי… סלח לי אהובי, אני אהבתי אותך … אהבתי אותך באמת, לא ידעתי ,לא חשבתי שאני מסוגלת לומר לך זאת בעבר… אך זו האמת. לא היית האהבה הראשונה, אך היית יותר מכך, היית האהבה המשמעותית בחיי… אני יודעת עכשיו שאני עדיין אוהבת אותך ורוצה אותך. רוצה אותך. ושוב החלו עניה דומעות…
היא שולחת יד… לדלת , נצמדת אליה, ניכר בה בעליל כי מתאמצת היא לבל תיפול, לא קולט כלום , על סף איבוד שליטה, אוליי לראשונה בחיי, נתקעתי במקומי מבלי יכולת להגיב, ופה, פה מולי, מישהי ,זקוקה לעזרה…. שברירי שניה לא יותר, הושטתי יד, אחזתי בה בכוח, טרקתי את הדלת בבעיטה אחורית, מה אני עושה, לאן אקח אותה, מה קורה ??? מביט סביב, צועד לכיוון הספה , מניחה שם, מגביה רגליה על מספר כריות , וממהר לפתוח ת`חלונות. מביט בה, בוחן אותה, נושמת, אומנם מעט מהיר, אך נשימה סדירה,< חובש בגולני …מה לעשות> בוחן אותה, השנים נתנו בה אותות, אבל יופייה רק השתבח, תוויה בשלו יותר…. חושב לעצמי , כמה שנים לא ראיתיה?? כמה שנים לא שוחחתי עימה בטלפון??? זה כמה שנים שמשה מראשי שם הייתה מקובעת בפינה המיוחדת לה, שלא אחת ולא שתיים, בזמן עבודה אל תוך הלילה, בשעות האינסופיות שעבדתי, בזמן נסיעה, בזמן טיסותיילח``ול וגם בעת שירותי במילואים , תמיד הייתה עימי , תמיד היה לי ת`זמן לחשוב עליה ולהתקשר, לעיתים לבקר, אח``כ ירדו הביקורים וההתקשרויות, אך היא נשארה עימי…בתוכי.עכשיו חשתי זאת, את כל השנים שחלפו…בלעדיה. הבטתי אליה, אל שדה החיטה ``שלי`` ???!!! פקחה עניים הסיטה ראשה הצידה, לא , לחשה, א נ י ל א מ א מ י נ ה…, אני זז, מצטער… חשתי כמו דביל מה אתה מצטער, מה עשית??? לא! תישאר, נשארתי, התיישבה בספה, הביטה בי אחזה בידי ולחשה ,שב. התיישבתי . פתחה וגילגלה את הקורות אותה מיום שניפרדו דרכינו, יש לה הכל לדבריה. שלשה ילדים מקסימים [ הייתי מתה שתראה אותם ותשחק איתם מידי פעם… ביודעה את חולשתי הרבה לילדים], בעל אוהב, אפילו אוהב מאד, המשרד שלה התפתח, יש לה לקוחות טובים. לכאורה, לא חסר לה כלום… אבל בכל זאת, זה לא ממש זה, עם הבעל [היא לא מקטרת חלילה…] אין לה וזה חסר, ת`שיחות אל תוך הלילה, טיולים ליליים רגליים כמו אז בבית הכרם, בנחלאות ובשכונות אחרות, סתם כזה ללכת ולשוחח על כל נושא שבעולם, בנחת, ברוגע… בעל שיבין אותה, שיקרא אותה [כך אמרה]… הוא בסדר, שלא תבין לא נכון, בעל למופת, משתדל מתאמץ, אבל זה לא זה, וכך חלפה לה שנה ועוד שנה, עד שגילתה ת`צאט, שמעה ניסים ונפלאות מחברות, ניסתה עם מספר גברים זה לא היה זה, עד שהחליטה ללכת הכי רחוק שאפשר, בלי לדעת מי עומד בצד השני… התעניינה בי ובקורות אותי בשנים האלה, השתררה שתיקה, מתמשכת…. קמה התנערה, הציעה לשתות, הנהנתי שכן, אותו קפה? שאלה, אותו קפה, עניתי… שמה מים לרתוח, ולא הפעילה ת`קומקום, מחפשת בין הכלים צנצנת לקפה, מתמתחת לכל אורכה, ניראה עליה בעליל כי פזורת נפש היא, מחפשת את הקפה. עוברת מארון לארון , פותחת ת`מקרר…וחוזר חלילה. וידיי, ידיי קצות אצבעותיי החלו לבעור, ידיי רוצות ללטף את שדה החיטה הזה שכל כך חסר לי שדה חיטה שהשארתיו רענן מבלי לקצור…. אצבעותיי, רצו לחוש את עורפה הצח… רק עוד פעם אחת חשבתי לעצמי… לנעוץ אפי ולחוש את ריח שערה ריח גופה.. או שמא להחזיר את הגלגל המסתובב??? לא!!! שלא תעז. אתה לא תעצור שם, אתם לא תעצרו שם, ברח ברח משם… מביט בה מאחור ורואה שהקפה עדיין לא בידיה, ניגשתי אליה, מניח ידי על כתיפה, שואל ,לוחש, הכל בסדר? מסתובבת אליי רואה שעניה רטובות מדמעות, הזולגות על לחייה, סיגל, לא, למה ? מה קרה? למה בוכה? מלטף ראשה , נצמדת אליי, מתחפרת בי, ומתייפחת, ומתייפחת… מצמידה ראשה אל חזי, מנסה לעצור בכיה, טומנת ראשה בי עוד יותר, אינה מסכימה להרים ראש להביט בי להביט אליי. איני יודע כמה זמן נשארנו כך חבוקים עד שלפתע התנערה ממני , צעדה לאורך הפרוזדור ונעלמה באחד החדרים. צעדתי לסלון, צנחתי על הספה, יושב ומנסה לארגן מחשבותיי, ידעתי שעדיין לא מאוחר מידיי ואני עדיין יכול להתנצל וללכת, שזה אוליי הצעד הנכון לעשותו… אך מנגד ההרפתקנות, משחק הגבולות והשד יודע מה , הותיר אותי שם. שמעתי צעדיה בפרוזדור ונדרכתי, באה ישבה לידי הניחה ידה על שלי, ושתקה. סיגל, הכל בסדר? נוכחותי מעיקה עלייך? אני יכול ללכת… עוד לא סיימתי ת`משפט והיא פתחה את פיה, sus דיי , בבקשה די, תפסיק לחשוב רק עליי!!! כל השנים האלה חשבת רק עליי, תמיד היית לצידי, תמיד תמכת, עזרת ,חיזקת, ליווית, אף פעם ,אף פעם לא חשבת על עצמך, אף פעם לא דרשת כלום, לא תבעת כלום…. היום אני יודעת שהייתי לא בסדר התנהגתי כמו ילדה טיפשה, התנהגתי כמו ילדה שחושבה שתהיה שם בשבילי לעד… היום בתור אישה אני יודע שזו הייתה טעות גדולה, אבל אתה, ולא שאני רוצה להטיח בך האשמות חלילה, אתה אף פעם לא הוכחת אותי, לא כעסת עליי, תמיד הייתה סלחן כזה, מקבל הכל, מוותר, למה?? למה??? למה אף פעם לא הוכחת אותי? לא העמדת אותי במקומי? לא כעסת? הכל היה בשויון נפש…. איך ??? אישה , צריכה שיוכיחו אותה לעיתים, היא אינה יכולה לקבל הכל,… ניכר בה בעליל שהייתה מאד נירגשת, שוב נפתחו מקורות דמעותיה… השתררה דממה.. ואני חשבתי לעצמי שיחה נוקבת. שיחה שאוליי היה ראוי לה שתתקיים עשר , אוליי תריסר שנים קודם…. שיחה נוקבת שתמיד דילגתי מעליה, גם ברגעים שחשבתי שהייתי צריך לקיימה. אך אני לא הייתי בנוי לזה, לא ראיתי עצמי, מוכיח, מעיר, מסתייג, תמיד נתתי לכל אדם אשראי אין סופי, ואת כל ``חפיסת הקלפים טרפתי`` ונתתי לפרטנריות שלי לשחק… אם התאים נדבקנו אם שחקו משחק לא הוגן זה התגלה בסוף והקשר…מת. כך היה גם עם סיגל, נתתי לה ת`קלפים וחשפתי את שלי… שיחקה ת`משחק שלה… הייתי שם תמיד, באמת אוליי לא חשבתי על עצמי…!!!??? דממה. שותקים , בוהים. מה יהיה עכשיו? שאלה, המתנתי , ידעתי שגם תשיב… שתקתי, שתקה, שתקנו…. אתה יודע, הייתי רוצה לקחת, time-out לשנה, לשנה אחת בלבד…איתך. שנה אחת למצות, לפצות….וגם לנסות. שתקתי. אבל זה לא ממש מציאותי. אז בו נראה איך אנחנו יכולים אוליי לנסות ולחיות ת`קטע בנינו. אני יודעת שלא הייתי מושלמת בשבילך, לא נהנת ממני, לא נתתי עצמי, רוצה לתת לך ולוא חלק מן הדברים, בחלק מן הזמן, ניפגש, נחייה חלק מן העבר, ונחיה את ההוה והעתיד, ניראה איך אנו מגלגלים תעניינים בנינו… תן לי צ`אנס, אני חחיבת זאת לך אך חייבת זאת לעצמי… ואני חושב מביט בה ולא מאמין, זו סיגל הילדונת שעטפתי ,שמרתי, הקשבתי, כתפי הייתה תמיד שלה, הכל היה תמיד שלה, כל הזמן…. ואני מה?? מה היא מציעה לי להיות המאהב שלה??? להשיב ת`גלגל לאחור? לחיות בשקר באשליה??? תם, תם פרק זה בחיי, אומנם לא נשלם אך הוא תם , נעלתי אותו אחריי לפני מספר שנים, עת החלטתי להרוג את הקשר בנינו, ממש כך להרוג אותו … לפחות הוא מת צעיר רענן עם הרבה זיכרונות טובים עם טעם טוב עם טעם של עוד… קמה, נעמדה מולי, מושכת אותי אליה, מחבקת אותי מתרפקת עליי. סלח לי אהובי… סלח לי אהובי, אני אהבתי אותך … אהבתי אותך באמת, לא ידעתי ,לא חשבתי שאני מסוגלת לומר לך זאת בעבר… אך זו האמת. לא היית האהבה הראשונה, אך היית יותר מכך, היית האהבה המשמעותית בחיי… אני יודעת עכשיו שאני עדיין אוהבת אותך ורוצה אותך. רוצה אותך. ושוב החלו עניה דומעות…