הדרך הקשה להפסיק לעשן
בזמן האחרון כולם קוראים את 'הדרך הקלה להפסיק לעשן'. או קוראים או רואים את הסרט. ואין ספק שזה קל להפסיק לעשן, במיוחד אם אתה לא צריך לאמץ את העיניים בלקרוא אלא מסתפק בלשכב על הספה עם יד בביצים ולהסתכל על מרקע הטלוויזיה, שם מסביר לך אדם נחמד שהכול בראש והסיגריה פורקת את הלחצים שהיא בעצמה יוצרת. או משהו כזה, לא יודע, לא ראיתי את הסרט.
למה שאני ארצה את הדרך הקלה להפסיק לעשן?
אני לא רוצה.
קודם כול, זה מפחיד. כי אם זו דרך באמת קלה להפסיק לעשן, ועדיין אני לא אצליח – כנראה שאני ממש אפס. כנראה שאפילו את הדברים הקלים אני לא מצליח לעשות, אז קל וחומר לגבי הדברים הקשים. והרי החיים קשים (זו אחת האקסיומות המדהימות) ולכן אין לי סיכוי להצליח בהם.
הסיבה השנייה היא שאני לא אוהב את הדרך הקלה. וזה לא כי אני מאמין בעבודה קשה ושאסור לקחת קיצורי דרך – בגלל זה אני לא קצין כי אחרת לחיילים שלי יהיו ערכים רעים.
אני מאמין שכולנו נועדנו לסבול. בלי קלישאות של ניטשה עכשיו, באמת, זוהי מטרת החיים, להציב לעצמנו מטרות בלתי אפשריות ולהתייסר על כל כשלון. לנסות, לבכות, לא להצליח. להתלונן על זה. מי לא אוהב את זה?
כשאתה מפסיק לעשן בדרך הקשה אתה באמת סובל, סבל אמיתי וטהור. אז מהי הדרך הקשה?
הדרך הקשה היא להפסיק לעשן ולבקש מאנשים להמשיך לעשן לידך. לשבת עם חבריך הטובים, להכריח אותם להוציא סיגריה מהקופסה, להדליק אותה כמו ג'יימס דין ולעשות עיגולים כמו החתול מאליס בארץ הפלאות.
אני יושב עם חבר טוב והוא מעשן ואני מזיל ריר, ומטביע את יגוני בשוקולד כמו אישה מפוצצת הורמונים. אני עולה חמישה קילו בחודש, אני עושה ספורט כדי להוריד את זה, כל השרירים נתפסים לי ואני עדיין רעב, אני רעב ומת לסיגריה ואנשים ברחוב הולכים ומעשנים כאילו הם מלכי העולם, או יושבים ברוטשילד עם אישה יפה וכוס יין מסריחה וחיוך מרוח על הפנים שלהם למרות שהשעה שלוש בלילה ואין להם עבודה. אנשים אוכלים ארוחה טובה במסעדה יקרה, שבעים מהפלצנות של עצמם ומדליקים סיגריה והם הכי מאושרים בעולם.
ואני, אני מדבר עם עצמי. כי אין לי מה לעשות, כי כשאני משועמם או מדוכא אני רגיל להדליק סיגריה ולבהות בעשן, לירוק על הרצפה, לקלל בלב, לנסות לבכות.
ולהיות מדוכא בלי סיגריה זה חרא, אז אני מדבר עם עצמי. ופתאום אני מגלה מישהו שלא הכרתי, יש לי אופי. אני מישהו לדבר איתו, לשאול אותו מה קורה, להתעניין מה הוא אוהב לעשות ואיך הוא מרגיש היום. לדעת שגם לו בא סיגריה אבל הוא לא יכול, ושגם הוא עייף ונמאס לו מהצבא אבל גם הוא יודע שכבר אין משמעות לכלום אז לפחות כדאי לעבור את היום הזה ביחד.
וזה כמו אהבה
זה כמו לאהוב אותך. זה לחכות שתאהבי אותי גם וכשזה קורה אז ישר נמאס לי ממך. ואז אני בוכה על זה שאני הורס הכול, שאני אפס ושבחיים לא אמצא אהבה. וזה כל כך כיף, ויא אללה איך בא לי סיגריה.
בזמן האחרון כולם קוראים את 'הדרך הקלה להפסיק לעשן'. או קוראים או רואים את הסרט. ואין ספק שזה קל להפסיק לעשן, במיוחד אם אתה לא צריך לאמץ את העיניים בלקרוא אלא מסתפק בלשכב על הספה עם יד בביצים ולהסתכל על מרקע הטלוויזיה, שם מסביר לך אדם נחמד שהכול בראש והסיגריה פורקת את הלחצים שהיא בעצמה יוצרת. או משהו כזה, לא יודע, לא ראיתי את הסרט.
למה שאני ארצה את הדרך הקלה להפסיק לעשן?
אני לא רוצה.
קודם כול, זה מפחיד. כי אם זו דרך באמת קלה להפסיק לעשן, ועדיין אני לא אצליח – כנראה שאני ממש אפס. כנראה שאפילו את הדברים הקלים אני לא מצליח לעשות, אז קל וחומר לגבי הדברים הקשים. והרי החיים קשים (זו אחת האקסיומות המדהימות) ולכן אין לי סיכוי להצליח בהם.
הסיבה השנייה היא שאני לא אוהב את הדרך הקלה. וזה לא כי אני מאמין בעבודה קשה ושאסור לקחת קיצורי דרך – בגלל זה אני לא קצין כי אחרת לחיילים שלי יהיו ערכים רעים.
אני מאמין שכולנו נועדנו לסבול. בלי קלישאות של ניטשה עכשיו, באמת, זוהי מטרת החיים, להציב לעצמנו מטרות בלתי אפשריות ולהתייסר על כל כשלון. לנסות, לבכות, לא להצליח. להתלונן על זה. מי לא אוהב את זה?
כשאתה מפסיק לעשן בדרך הקשה אתה באמת סובל, סבל אמיתי וטהור. אז מהי הדרך הקשה?
הדרך הקשה היא להפסיק לעשן ולבקש מאנשים להמשיך לעשן לידך. לשבת עם חבריך הטובים, להכריח אותם להוציא סיגריה מהקופסה, להדליק אותה כמו ג'יימס דין ולעשות עיגולים כמו החתול מאליס בארץ הפלאות.
אני יושב עם חבר טוב והוא מעשן ואני מזיל ריר, ומטביע את יגוני בשוקולד כמו אישה מפוצצת הורמונים. אני עולה חמישה קילו בחודש, אני עושה ספורט כדי להוריד את זה, כל השרירים נתפסים לי ואני עדיין רעב, אני רעב ומת לסיגריה ואנשים ברחוב הולכים ומעשנים כאילו הם מלכי העולם, או יושבים ברוטשילד עם אישה יפה וכוס יין מסריחה וחיוך מרוח על הפנים שלהם למרות שהשעה שלוש בלילה ואין להם עבודה. אנשים אוכלים ארוחה טובה במסעדה יקרה, שבעים מהפלצנות של עצמם ומדליקים סיגריה והם הכי מאושרים בעולם.
ואני, אני מדבר עם עצמי. כי אין לי מה לעשות, כי כשאני משועמם או מדוכא אני רגיל להדליק סיגריה ולבהות בעשן, לירוק על הרצפה, לקלל בלב, לנסות לבכות.
ולהיות מדוכא בלי סיגריה זה חרא, אז אני מדבר עם עצמי. ופתאום אני מגלה מישהו שלא הכרתי, יש לי אופי. אני מישהו לדבר איתו, לשאול אותו מה קורה, להתעניין מה הוא אוהב לעשות ואיך הוא מרגיש היום. לדעת שגם לו בא סיגריה אבל הוא לא יכול, ושגם הוא עייף ונמאס לו מהצבא אבל גם הוא יודע שכבר אין משמעות לכלום אז לפחות כדאי לעבור את היום הזה ביחד.
וזה כמו אהבה
זה כמו לאהוב אותך. זה לחכות שתאהבי אותי גם וכשזה קורה אז ישר נמאס לי ממך. ואז אני בוכה על זה שאני הורס הכול, שאני אפס ושבחיים לא אמצא אהבה. וזה כל כך כיף, ויא אללה איך בא לי סיגריה.