|הדגש|Angles deserve to die
2. לבד. "האהבה היא בת האשליה ואם האכזבה". (לוהברגר). בימים הספורים שלפני חג המולד נראתה הוגסמיד, העיירה היחידה בבריטניה שכל תושביה היו קוסמים, כמו גלויה. על גגות הבתים והעצים נח לו השלג, לבן ובתולי, כמו זיגוג סוכר על עוגת חתונה. המולת ההכנות לחג הורגשה בכל. קמרון התעקש שהוא חייב לקנות עוד צפרדעי שוקולד ודיסרופים (סוכריות שמכילות סירופ העלמות קצר מועד) ולקורדיליה החל להיגמר מלאי השוקובולים שלה, וכולם נכנסו לדובשנרייה. כמחצית השעה מאוחר יותר, כאשר קורדיליה הצליחה לבסוף לפלס דרכה החוצה, תוך מה שהיא החשיבה כחירוף נפש, השלג כבר ירד בחוזקה. רסיסים קטנים של כפור ליטפו ברכות את שערה שצבעו כעץ המהגוני. גופה הצנום והגבוה, שהיה עטוף אותה שעה בגלימות חורף מחממות, רעד תחת הקור. אצבעותיה הרזות והארוכות נשלחו ללא הרף על מנת להסית את שערה מפני עיניה החומות. הטיול בקור ובשלג, שגרם לנעליה הנמוכות יחסית להתמלא ברטיבות, החל להימאס עליה. היא סימנה בראשה כלפי פונדק שלושת המטאטאים לעבר ארטמיסייה וקמרון, ושלושתם נכנסו לתוך הפונדק הצפוף, שהמה באותה שעה בתלמידי הגוורטס, בני הכיתות העליונות, שפטפטו בעליצות. הרעש היה בלתי נסבל בעיניה. היא הזמינה לעצמה בקבוק בירצפת מחומם בקסם, וליוותה את קמרון וארטמיסייה לשולחן, שהיה בדרך נס פנוי, מתאמצת ככל יכולתה לדרוך על כפות רגליים תמימות שנקרו בדרכה. חיוך מרוצה עיטר את פניה. "אני זקוקה לאוויר." אמרה קורדיליה, לא מצפה לתשובה כל שהיא. "אני יוצאת קצת החוצה. חכו לי פה." אמרה והביטה מסביבה, אומדת במבטה את התלמידים הרועשים. כמה מהם השתתקו לכשהבחינו בה. ארטמיסייה וקמרון החליפו ביניהם מבטים. שניהם ידעו היטב שמילים לא יועילו בעניין זה. קורדיליה לא חיכתה לאישור. כאשר הרימו שניהם את מבטיהם הם נתקלו בפרץ קור פתאומי, וטריקת דלת הכניסה בישרה להם שקורדיליה חפצה להיות לבד. קורדיליה טיילה בשקט של רחובות הוגסמיד לאיטה, לוגמת מפעם בפעם מבקבוק הבירצפת שבידה, שחומו כבר החל להתפוגג אל תוך האוויר הקר. מן בתים אחדים עלו אורות של עצי חג המולד, שפיות אמיתיות בוודאי קישטו אותם, ומזמורי חג עליזים הושרו מכרזות המאחלות חג שמח שנתלו על דלתות הכניסה. קורדיליה שיתקה שלט מזמר אחד, קולני במיוחד, שלא הפסיק לשיר בקול עליז ודרש שתצטרף אליו. עליצות מוגברת עשתה לה בחילה, והיא הייתה זמרת מזופתת. יד ימינה מוללה בין שכבות הביגוד הרבות שלה את התליון. המתכת הייתה קרה, קפואה אפילו, וצרבה את עורה העדין של קורדיליה, למרות זאת, ואולי אף משום זאת, קורדיליה סירבה להרפות ממנה. שני הנחשים יצגו יותר מן הנראה לעין, והכסף, שגוונים בודדים של ארגמן השתלבו בו, היה יפיפה. רחש בלתי מוסבר גרם לה להסתובב באחת. מן החשכה, שהייתה כה עוטפת וחמימה וברוכה בשקט שלה, הגיחו מספר דמויות. בזהותה של הדמות המובילה לא היה ניתן לטעות. הבלונד הכסוף, שבהק באור הירח, הסגיר את דראקו מאלפוי מיד. שני הצלליות שניצבו לצידו כמו גורגולים מגודלים היו בוודאי שומרי הראש הפתטיים שלו. צללית רזה ונמוכת קומה יותר, שהתעטשה בקול דקיק, הייתה פנסי פרקינסון. דמותו של דניאל נוט קטן הקומה והשלדי הופיעה מאחוריה.
2. לבד. "האהבה היא בת האשליה ואם האכזבה". (לוהברגר). בימים הספורים שלפני חג המולד נראתה הוגסמיד, העיירה היחידה בבריטניה שכל תושביה היו קוסמים, כמו גלויה. על גגות הבתים והעצים נח לו השלג, לבן ובתולי, כמו זיגוג סוכר על עוגת חתונה. המולת ההכנות לחג הורגשה בכל. קמרון התעקש שהוא חייב לקנות עוד צפרדעי שוקולד ודיסרופים (סוכריות שמכילות סירופ העלמות קצר מועד) ולקורדיליה החל להיגמר מלאי השוקובולים שלה, וכולם נכנסו לדובשנרייה. כמחצית השעה מאוחר יותר, כאשר קורדיליה הצליחה לבסוף לפלס דרכה החוצה, תוך מה שהיא החשיבה כחירוף נפש, השלג כבר ירד בחוזקה. רסיסים קטנים של כפור ליטפו ברכות את שערה שצבעו כעץ המהגוני. גופה הצנום והגבוה, שהיה עטוף אותה שעה בגלימות חורף מחממות, רעד תחת הקור. אצבעותיה הרזות והארוכות נשלחו ללא הרף על מנת להסית את שערה מפני עיניה החומות. הטיול בקור ובשלג, שגרם לנעליה הנמוכות יחסית להתמלא ברטיבות, החל להימאס עליה. היא סימנה בראשה כלפי פונדק שלושת המטאטאים לעבר ארטמיסייה וקמרון, ושלושתם נכנסו לתוך הפונדק הצפוף, שהמה באותה שעה בתלמידי הגוורטס, בני הכיתות העליונות, שפטפטו בעליצות. הרעש היה בלתי נסבל בעיניה. היא הזמינה לעצמה בקבוק בירצפת מחומם בקסם, וליוותה את קמרון וארטמיסייה לשולחן, שהיה בדרך נס פנוי, מתאמצת ככל יכולתה לדרוך על כפות רגליים תמימות שנקרו בדרכה. חיוך מרוצה עיטר את פניה. "אני זקוקה לאוויר." אמרה קורדיליה, לא מצפה לתשובה כל שהיא. "אני יוצאת קצת החוצה. חכו לי פה." אמרה והביטה מסביבה, אומדת במבטה את התלמידים הרועשים. כמה מהם השתתקו לכשהבחינו בה. ארטמיסייה וקמרון החליפו ביניהם מבטים. שניהם ידעו היטב שמילים לא יועילו בעניין זה. קורדיליה לא חיכתה לאישור. כאשר הרימו שניהם את מבטיהם הם נתקלו בפרץ קור פתאומי, וטריקת דלת הכניסה בישרה להם שקורדיליה חפצה להיות לבד. קורדיליה טיילה בשקט של רחובות הוגסמיד לאיטה, לוגמת מפעם בפעם מבקבוק הבירצפת שבידה, שחומו כבר החל להתפוגג אל תוך האוויר הקר. מן בתים אחדים עלו אורות של עצי חג המולד, שפיות אמיתיות בוודאי קישטו אותם, ומזמורי חג עליזים הושרו מכרזות המאחלות חג שמח שנתלו על דלתות הכניסה. קורדיליה שיתקה שלט מזמר אחד, קולני במיוחד, שלא הפסיק לשיר בקול עליז ודרש שתצטרף אליו. עליצות מוגברת עשתה לה בחילה, והיא הייתה זמרת מזופתת. יד ימינה מוללה בין שכבות הביגוד הרבות שלה את התליון. המתכת הייתה קרה, קפואה אפילו, וצרבה את עורה העדין של קורדיליה, למרות זאת, ואולי אף משום זאת, קורדיליה סירבה להרפות ממנה. שני הנחשים יצגו יותר מן הנראה לעין, והכסף, שגוונים בודדים של ארגמן השתלבו בו, היה יפיפה. רחש בלתי מוסבר גרם לה להסתובב באחת. מן החשכה, שהייתה כה עוטפת וחמימה וברוכה בשקט שלה, הגיחו מספר דמויות. בזהותה של הדמות המובילה לא היה ניתן לטעות. הבלונד הכסוף, שבהק באור הירח, הסגיר את דראקו מאלפוי מיד. שני הצלליות שניצבו לצידו כמו גורגולים מגודלים היו בוודאי שומרי הראש הפתטיים שלו. צללית רזה ונמוכת קומה יותר, שהתעטשה בקול דקיק, הייתה פנסי פרקינסון. דמותו של דניאל נוט קטן הקומה והשלדי הופיעה מאחוריה.
