בדרך כלל בניק אחר
New member
הגרוש מאיים עליי, לא יודעת מה אפשר לעשות ../images/Emo10.gif
היי לכולם, אני מתנצלת מראש על האנונימיות, אני בדרך כלל לא כותבת כאן, ובפעמים בהן הגבתי, זה היה בכינוי אחר. אני פשוט חייבת לפרוק קצת דברים מהלב ולבקש ממכם עצה, עזרה, כל דבר שיוכל לעזור לי... אז זה זה הסיפור שלי בקצרה: את הגרוש שלי הכרתי כשהייתי בצבא. אם אתם עדיין מאמינים בזה, אפשר לומר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון. במשך 10 חודשים היינו הזוג של הבסיס, וכשיצאנו לאזרחות היה ברור שאנחנו עוברים לגור ביחד ושזה ייגמר בחתונה. עברנו ביחד את השירות הצבאי, את הטיול לחו"ל, את שנות האוניברסיטה. התחתנו, הולדנו בת מדהימה עם עיניים נוצצות ונסיך קטן שאבא שלו סוגד לאדמה עליה הוא דורך. פה נגמרת האגדה ומתחילים החיים שלי. הנישואים הפכו להיות סיוט. העבודה, הילדים, המינוס, הלחצים היומיומיים... וכשהגרוש שלי לחוץ (כי הילדים העירו אותנו בלילה והוא לא ישן טוב, כי הפילו עליו פרוייקט בעבודה, כי הגיע הזמן לשלם לחוגים של הילדים), הוא מתעצבן. מאוד. לא, מכות לא חטפתי ממנו, אבל אין לי ספק שזה היה קורה בסופו של דבר. זה התחיל בצעקות והגיע למצב בו הילדים היו מבלים חצי מהזמן אצל ההורים שלי כדי שאני לא אצטרך לחזור הבייתה בערב. כשהוא הכניס אגרוף לשולחן הקפה שלנו (שעשוי מזכוכית) ואני ראיתי את העיניים הנוצצות של הילדה מתמלאות בפחד, החלטתי שאני לא נשארת איתו. מאז עברו שנתיים נוראיות של מגשרים ועורכי דין ודיוני משמורת ועובדות סוציאליות ופסיכולוג לילדה שלא נרדמת בלילות ולנסיך שנקרע ביני לבין האב שהוא מעריץ. וטלפונים עם צעקות. ואיומים. והפעם שהצאתי את הצמיגים שלי חתוכים, רק כדי שאאלץ להתקשר אליו שייקח את הילדים לגן. והפעם ההיא שחזרתי הבייתה ולא מצאתי את הילדים ונכנסתי להיסטריה, ואז התברר שהוא אמר לבייביסיטר שאני שלחתי אותו לאסוף אותם. והתלונה שהגשתי במשטרה והשוטר שראיתי אותו מגחך בצד עם חבריו, כאילו כבר ידע שהתלונה לא תועיל. ועוד כל כך הרבה דברים שאני לא רוצה לחשוף פה והטלפון שקיבלתי ממנו היום בבוקר אחרי שהזכרתי לו שאני נוסעת עם הילדים לסופ"ש שתוכנן במשך הרבה מאוד זמן ולכן הוא יראה אותם רק בשבוע הבא. והצרחות שלו. והמשפט "את עוד תצטערי, יום אחד לא תראי את הילדים" שמהדהד לי בראש כבר כמה שעות. הוצאתי את הנסיך מהגן ואת הילדה מבת הספר ונסעתי לבית הורי בדמעות. מה עושים הלאה? התלונה במשטרה לא עזרה, עורך הדין שלו מצליח להציג אותו כאב אוהב ודואג ולא כפסיכופט שמאיים לחטוף את הילדים שלי. הגננת של הנסיך הסתכלה עלי כעל משוגעת. אני לא מוכנה להשאיר את הילדים לבד, אני כבר שוקלת לברוח איתם לכל מקום בו הגרוש שלי לא ירדוף אותנו. בבקשה תגידו לי שיש מה לעשות, שיש לי דרך לחזור לחיים נורמלים...
היי לכולם, אני מתנצלת מראש על האנונימיות, אני בדרך כלל לא כותבת כאן, ובפעמים בהן הגבתי, זה היה בכינוי אחר. אני פשוט חייבת לפרוק קצת דברים מהלב ולבקש ממכם עצה, עזרה, כל דבר שיוכל לעזור לי... אז זה זה הסיפור שלי בקצרה: את הגרוש שלי הכרתי כשהייתי בצבא. אם אתם עדיין מאמינים בזה, אפשר לומר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון. במשך 10 חודשים היינו הזוג של הבסיס, וכשיצאנו לאזרחות היה ברור שאנחנו עוברים לגור ביחד ושזה ייגמר בחתונה. עברנו ביחד את השירות הצבאי, את הטיול לחו"ל, את שנות האוניברסיטה. התחתנו, הולדנו בת מדהימה עם עיניים נוצצות ונסיך קטן שאבא שלו סוגד לאדמה עליה הוא דורך. פה נגמרת האגדה ומתחילים החיים שלי. הנישואים הפכו להיות סיוט. העבודה, הילדים, המינוס, הלחצים היומיומיים... וכשהגרוש שלי לחוץ (כי הילדים העירו אותנו בלילה והוא לא ישן טוב, כי הפילו עליו פרוייקט בעבודה, כי הגיע הזמן לשלם לחוגים של הילדים), הוא מתעצבן. מאוד. לא, מכות לא חטפתי ממנו, אבל אין לי ספק שזה היה קורה בסופו של דבר. זה התחיל בצעקות והגיע למצב בו הילדים היו מבלים חצי מהזמן אצל ההורים שלי כדי שאני לא אצטרך לחזור הבייתה בערב. כשהוא הכניס אגרוף לשולחן הקפה שלנו (שעשוי מזכוכית) ואני ראיתי את העיניים הנוצצות של הילדה מתמלאות בפחד, החלטתי שאני לא נשארת איתו. מאז עברו שנתיים נוראיות של מגשרים ועורכי דין ודיוני משמורת ועובדות סוציאליות ופסיכולוג לילדה שלא נרדמת בלילות ולנסיך שנקרע ביני לבין האב שהוא מעריץ. וטלפונים עם צעקות. ואיומים. והפעם שהצאתי את הצמיגים שלי חתוכים, רק כדי שאאלץ להתקשר אליו שייקח את הילדים לגן. והפעם ההיא שחזרתי הבייתה ולא מצאתי את הילדים ונכנסתי להיסטריה, ואז התברר שהוא אמר לבייביסיטר שאני שלחתי אותו לאסוף אותם. והתלונה שהגשתי במשטרה והשוטר שראיתי אותו מגחך בצד עם חבריו, כאילו כבר ידע שהתלונה לא תועיל. ועוד כל כך הרבה דברים שאני לא רוצה לחשוף פה והטלפון שקיבלתי ממנו היום בבוקר אחרי שהזכרתי לו שאני נוסעת עם הילדים לסופ"ש שתוכנן במשך הרבה מאוד זמן ולכן הוא יראה אותם רק בשבוע הבא. והצרחות שלו. והמשפט "את עוד תצטערי, יום אחד לא תראי את הילדים" שמהדהד לי בראש כבר כמה שעות. הוצאתי את הנסיך מהגן ואת הילדה מבת הספר ונסעתי לבית הורי בדמעות. מה עושים הלאה? התלונה במשטרה לא עזרה, עורך הדין שלו מצליח להציג אותו כאב אוהב ודואג ולא כפסיכופט שמאיים לחטוף את הילדים שלי. הגננת של הנסיך הסתכלה עלי כעל משוגעת. אני לא מוכנה להשאיר את הילדים לבד, אני כבר שוקלת לברוח איתם לכל מקום בו הגרוש שלי לא ירדוף אותנו. בבקשה תגידו לי שיש מה לעשות, שיש לי דרך לחזור לחיים נורמלים...
