זה בגלל שהסצנות לא "מבויימות".
הן באות מתוך איזו מצוקה שלה, והן הדרך (המסורבלת והלא נעימה
) שלה להביע את המצוקה הזו. ומכיוון שלא כל המצוקות דומות זו לזו (לא ככה אמר טולסטוי?
), גם לא כל הפתרונות דומים. מה שכדאי הוא לפתח "ארגז כלים" שיתן לך כמה שיותר אלטרנטיבות לתגובה. אגב, מעניין שאת כותבת שכששניכם נוכחים, הבעיה מעצימה - כדאי לנסות לחשוב לעומק מה בנוכחות של שניכם מעצים את זה. מה היא מרגישה שאתם משדרים לה ביחד, שגורם לעוצמה להיות גבוהה יותר. אני חושבת שלפעמים הפשוט ביותר הוא לדעת לזהות מתי תתכן התפרצות כזו, ולנסות למנוע אותה מראש, כי באמת אחרי שכבר יש התפרצות זעם, אין כל כך עם מי לדבר, ומבחינה זו המניעה קלה יותר מאשר הטיפול שלאחר מעשה. אני לא מסכימה עם הדעה שהובעה כאן, שבהענות לבקשה שלה את מלמדת אותה ש"זו הדרך להשיג את זה". בעיני להורה מותר לשנות את דעתו, ואני לא רוצה לוותר על הפריבילגיה הזו שלי. אולי הילדה ביקשה עגבניה לא שטופה בסופר, וסרבתי, ואח"כ, כשראיתי שזה באמת חשוב לה, ושקלתי שוב את הרצון שלה מול הבעיה שלי, הגעתי למסקנה שאם אני אנגב היטב את העגבניה, אוכל לתת לה אותה. אז מה? רק בגלל שהיא בוכה אני לא יכולה לעשות את זה? למה אי אפשר לומר "את יודעת מה? את צודקת. חשבתי על זה, ובאמת אפשר לנגב את העגבניה. אז בואי קחי עגבניה". למה זה פוגע ביכולת שלי להתמודד עם צרחות (או כל דרך אחרת של סרוב) במקרים בהם אין לי כוונה לשנות את דעתי (למשל, לתת לי יד כשהיא חוצה את הכביש או לחגור חגורת בטיחות בנסיעה)?! מנסיוני, ככל שנכנסים לפחות מאבקי שליטה עם הילדים - או במילים אחרות - ככל שהילדים חשים יותר שליטה שלהם על חייהם - כך מצטמצמות האפיזודות של התפרצויות זעם. נסי לתת לה - בלי קשה להתפרצויות האלה - כמה שיותר עצמאות (תני לה לבחור - תציעי לה איפה שאת יכולה, גם אם את חושבת שאולי זה קצת "גדול עליה", ותראי מה היא בוחרת לקחת). למען האמת, אני חושבת שאם עצמאות ומאבקי כוחות הם לא ממש issue בבית, גם לא יהיו הרבה מקרים כאלה (אבל אולי אני טועה). ואני בטוחה שכשתסקרי את ארגז הכלים שלך, תגלי שיש לך הרבה כלים להתמודדות, ושהכלים האלה לא קבועים ומובנים, אלא מתאימים את עצמם לנסיבות. וזה היופי שביחסי אנוש - שהדברים גמישים ומשתנים. גם התפרצויות זעם חולפות בסופו של דבר
הן באות מתוך איזו מצוקה שלה, והן הדרך (המסורבלת והלא נעימה
