הגיל הזה מוציא אותנו מדעתנו

מפציעה

New member
הגיל הזה מוציא אותנו מדעתנו../images/Emo67.gif

הילדות שלי בנו שנתיים אוטוטו
, וכל יום מכין לנו התמודדות מחודשת, מתישה עד בלתי אפשרית (ניסיתן פעם להלך בסופר כשאחת משתטחת על הרצפה וצורחת את נשמתה, כי לא מתאפשר לה לאכול עגבניה בלתי שטופה, וכשמסיימת וחוזרת לשלוותה - נכנסת אחותה להתקף טנטרום דומה ?! סיוט. פשוט סיוט. שונאת ילדים צורחים.
. אני, כמובן זכיתי למבטי הערצה לאור קור הרוח המופגן, אבל אני מניחה שאילו לא היו כולם נועצים בנו מבטים - לא הייתי נותרת רגועה כ"כ. הייתי על סף להשאירן שם בסופר, וללכת. אחזור בעוד 20 שנים... כשיהיה עם מי לדבר. התפרצויות הזעם האלה כבר הפכו כמעט לחלק משיגרת היום. לא ברור לנו מה המקור. לא ברור לנו מה מצית אותן (עייפות ?). וגם...לא ברור לנו איך הן נגמרות פתאום משום מקום. היינו בחופשה קצרה בקיבוץ של האיש. טיילנו להנאתנו בשבילי הקיבוץ להגיד ש"שלום" לאיזו דודה וכמה חברים, כשפתאום היא החליטה שהיא רוצה ידיים. הצענו עגלה. לא. היא רוצה ידיים. הצענו שוב עגלה. אין כוח לסחוב אותה בחום הזה על הידיים (והסיבה גם לא משנה. התגובה הזאת מגיעה כם בסיטואציות אחרות שבהן אנו מסרבים למבוקשה). היא מתיישבת באמצע השביל ומסרבת להמשיך. אנחנו קוראים לה. היא לא רוצה לבוא. אנחנו ממשיכים בדרכנו כאילו כלום. מגניבים מדי פעם מבטים לאחור, אבל היא בשלה. או ידיים או שהיא נשארת ישובה באמצע השביל. ואז פתאום, משום מקום, מתחילה סצינה של צרחות ששום דבר לא יכול להן. היא צורחת, וצווחת, ודומעת, ומשתעלת, ומשתטחת, וצווחת שוב, וגרונה ניחר, ופרצופה מאדים, וליבנו דואב, והיא בשלה. ואנחנו, 2 מבוגרים, שכבר חצו את גיל ה-30, מביטים זה בזה, נבוכים, ולא יודעים מה עושים עם הדבר הצווחן הזה. ולמה זה בכלל מגיע לנו ?! אנחנו בדילמה. מצד אחד, אם נענה לבקשתה כעת - היא בודאי תלמד זו "הדרך" להשגת דברים. החלטנו לא להיכנע עדיין. קיווינו שתוך דקות ספורות ייפסקו הצווחות. היינו אופטימיים. כל הנסיונות להסביר לה, לבקש ממנה, להתחנן לכבודה שרק תפסיק לצרוח עלו בתוהו. הצרווחות רק התגברו.
בשלב מסויים הושבתי אותה בכוח בעגלה, וצעקתי לעברה שתשתוק כבר. (כן. זה לא מומלץ. לא עוזר). היא משתוללת בעגלה, וצווחת את נשמתה במלוא גרונה. סטינו מדרכינו ושינינו תוכניותינו. אין מצב שנגיע לבקר אנשים עם ייצור קטן ובלונדיני שנגרר אחרינו ברחבי הקיבוץ, וצווח את נשמתו. איש על אופניים עוצר לידינו, מבטו חרד, הוא מנסה לעזור ("אולי היא נעקצה ? יש עכשיו נמלים עוקצות כאן...ועשו ריסוס"). שכנה מהבית הסמוך יוצאת בריצה גם היא בפי'גמה, ומספרת לנו ש"זה בכי של כאב או עקיצה... אולי היא נעקצה ?!" - לכו תסבירו לה שזה קורה גם בסופר תמים בלי מדשאות ונמלים. וגם סתם כך באחה"צ תמים לכאורה. האיש נכנע. לוקח אותה על הידיים. היא נרגעת. עד הפעם הבאה שמבוקשה אינו מתמלא.
(לא תמיד. אבל לפעמים). חזרנו מהחופש עייפים. אנחנו חייבים לנוח. לא יודעת מה רוצה מכם. איך שורדים את זה, ריבונו של עולם ?! איך ממגרים את הצווחות הללו ? (שקורות כמעט בכל שעה. בכל מקום. לא תמיד עם סיבה נראית לעין. למשל, ברכב, כשהן לא רוצות להיקשר בחגורת בטיחות, או כשהן לא רוצות לשבת בכסא הבטיחות שלהן, או כשהן לא מקבלות משהו שהן רוצות, למשל, עגבניה לא רחוצה ישירות מהדוכן בסופר. ועוד ועוד...) זה הופך לקשה מיום ליום. הרצון הבלתי נלאה הזה לעצמאות ושהכל ייעשה בדרכן שלן - ואם לא - מופיעות השתטחויות וצווחות. הצילו !! אה, ורוצה גם המלצות למתנות לגיל שנתיים האיום הזה. משהו שמעשיר את עולמן.
תודה למי שהגיע עד הלום.
 

פלגיה

New member
במיוחד בשבילך

קטיגוריה מיוחדת מהשאלות הנפוצות "גיל שנתים
התפרצויות זעם" http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ForumFAQSubCat.asp?id=192&SubCatID=763 ואלה התובנות שלי על גיל שנתים המופלא: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=149&msgid=83317130 "גיל המרי" - זה מושג רווח ונפוץ לגיל שנתים, ואני לא אוהבת אותו. זה גיל בקשת העצמאות. הדרך לבנות עצמאות היא ע"י בניית רצון עצמי. כדי לבנות רצון עצמי צריך לא לעשות מה שאחרים אומרים לך, אלא לעשות מה שאתה אומר לעצמך, או לפעמים - לעשות דווקא ההפך ממה שאומרים לך, רק כדי להרגיש ש"אף אחד לא מחליט עלי". זה קשה, כי רצון עצמי לא מפותח גורם לילדים בגיל הזה להתעקש על שטויות, ולעשות דברים שבעצם גרועים להם, אבל זה המחיר. כמו שהמחיר של ילד הולך באופן עצמאי הוא המון נפילות, כך המחיר של ילד עצמאי שהוא כבר לא תינוק - זה התעקשויות טיפשיות ומיותרות. לא בטוח שאת הכעס שלו אפשר למנוע. לפעמים הוא הכרח. אפשר למנוע את הכעס שלכם בהתייחסות מתאימה. ורק לסיום - זה נראה שהרבה אכפת לך ממה שאנשים אחרים חושבים על ההתנהגות הזאת. את זה כדאי לנטרל. תחשבי שרק אתם בעולם - את והבנות. אני מניחה שעם תאומות זה קשה יותר כי הכל כפול (שלא נדבר על הפעמים שזו מדביקה את זו) אבל אני מקווה שנשאר לך גם קצת זמן ליהנות מהגיל הזה, שלא יחזור (כלומר, לא יחזור עד גיל ההתבגרות
)
 

פלגיה

New member
זה טיפה יותר מסובך

לא התנסיתי בהתפרצויות של גיל 3, אבל לפי מה שאני מבינה - העוצמה גדולה יותר, והפחד של הילד מעוצמת כוחותיו גדולה יותר. לדעתי צריך להיות עם הילד, לדאוג שלא יפגע בעצמו ובאחרים, ולחכות שיירגע. יש ילדים שטוב להם שההורה מחזיק אותם בזמן ההתפרצות, ואז בסוף הם נרגעים עליו. יש ילדים שמגע כזה רק מעצבן אותם יותר, ואז צריך רק להיות נוכחים באיזור.
 
גם אני רוצה לשאול

נתקלנו בהתנהגות הזאת לראשונה - אתמול - העניין הוא זה לא שסרבנו למשהו שרצתה. היינו במשחקיה - היא הלכה לכיוון המחשב - אך מה לעשות - יש שם ילדים שמשחקים והיא פשוט התחילה לצווח, לבכות ולהשתטח על הרצפה כיאלו שחטו את אבא שלה...אפילו איזו אמא אחת חשבה שהבת שלה עשתה לבת שלי משהו שהיא התחילה לצעוק על הבת שלה והרחיקה אותה מהמחשב כדי לתת לבת שלי לשחק (הסבתי לאמא שהבת שלי סתם עושה הצגות והיא בשלה, היתה בטוחה שהבת שלה הזיזה את שלי מהמשחק) וככה בעצם הבת שלי קיבלה את מה שרצתה. אני מצידי הצעתי לה חלופות וניסיתי לעניין אותה במשחקים אחרים - אבל היא אפילו לא התיחסה אליי ושום דבר לא הצליח לי עד שלא קיבלה את המחשב - כמובן שלהוריד אותה משם כדי לתת לאחרים שחיכו היה אותו סיפור! אז מה עושים?? איך אני אמורה להתנהג במקרים כאלו??? אולי להעניש ולצאת מהמשחקיה ולהבהיר לה שזה בגלל ההתנהגות הזאת, האם זה יעיל לדעתכן?
 

catנוע

New member
זה לא עונש

זאת תוצאה של ההתנהגות שלה (בעיני). אצלי גם יש בת שנתיים עם רצונות משלה
ובהחלט התפרצויות במקומות ציבוריים מחזירים אותנו הביתה או לכל הפחות לאוטו (אם שם היא נרגעת אני מוכנה לשקול לחזור ולהכנס למשחקיה, למשל). אני חושבת שבגיל הזה הם בהחלט יכולים לקשר בין הדברים (לאו דווקא לשלוט על ההתפרצויות אבל להבין שהתוצאה היא לסיים את השהות במשחקיה) הבעיה היא כשאנחנו בביקור אצל המשפחה או חברים ושם אני לא רוצה להפסיק את הביקור רק כי היא מתנהגת לא יפה, ומצד שני צריך לשים את הגבול. אני מניחה שבמקרים קיצוניים גם משם אני אלך, ובמקרים פחות קשים אנסה למצוא דרך לעזור לה להרגע גם אם זה ללכת לחדר אחר ביחד איתה ושם להרגע).
 

מפציעה

New member
קודם כל, תודה - גם על הקישורים, וגם

על הכנסת הדברים לפרופורציות.
(וכן, יש גם דברים מקסימים בגיל הזה). הדפסתי את תגובתך רק כדי להיזכר בכך ברגעים הקשים. הדבר העיקרי שמטריד אותי הוא שההתפרצויות הללו אינן צפויות. לפעמים אני יכולה לומר "לא" וזה יעבור חלק, ולפעמים - זה יגרור פרץ של צווחות בלתי נפסק. ואז קורה שאנחנו נכנסים ללופ כזה - היא צורחת. אם אכנע - היא תלמד שזו השיטה, וכל סירוב או תגובה שלילית לרצונה עלול לגרור פרץ של השתטחויות וצרחות. אם לא אכנע - היא תמשיך לצרוח (מאיפה הכוחות לצרוח ככה שעות ?!?
) ואני מוצאת את עצמי מתחבטת בשאלת התגובה. איך עליי להגיב עכשיו למצב הזה ?? דבר נוסף זה שמטריד אותי זה ההתנהגות המורדת. לדוגמא: אני הולכת עם שתיהן לגינה השכונתית (עם בימבות או ברגל.). אחרי זמן מה מחשיך ואני אומרת שאנחנו חוזרים הביתה. היא מסרבת. אחותה ואני מתחילות ללכת. היא נשארת מאחור, בגינה, ובכלל לא "שמה עליי". אני מבקשת ממנה שתבוא (פעם, פעמיים...) והיא בסירובה. אנחנו מתקדמות והיא נשארת בגינה. בעצמאות מוחלטת (רק שברור שאין לי כל כוונה לאפשר לה להישאר שם לבדה). היא פשוט מסרבת לבוא. ונשארת מאחור (ולהזכירכן - אני מטופלת גם באחותה שצמודה אליי, כך שאני לא יכולה לעזוב את אחותה ולרוץ אליה חזרה לגינה... ולקחת את אחותה חזרה לגינה - יכול לגרור מצב שגם היא פתאום לא תרצה ללכת הביתה...) בקיצור, מה עושים עכשיו ?? איך מתמודדים עם הסרבנות הזאת בתקיפות (כשהיא לא לבדה) ?? בד"כ לוקח לי המון זמן לשכנע אותה לבוא. ואם אני באה אליה ולוקחת אותה בידיים - היא משתוללת בידיי, וברגע שאני מורידה אותה - חוזרת בחזרה לגינה
(אסרטיבית, כבר אמרתי ?!) וגם - אשמח לקבל המלצות למתנות לגיל הנורא-נפלא הזה.
 

טהט

New member
התקפות זעם

שלום מפציעה אני לא משתתפת קבועה כאן ובמקרה נכנסתי לפורום ונתקלתי בשאלתך. ממליצה לך לצפות בערוץ 8 -HOT בתוכניות חינוך של ה-BBC "מלאכים קטנים" ו"בית הבנדיטים הקטנים". הם חוזרים על התוכניות הללו מידי פעם כך ששווה לעקוב ולצפות. הם מתייחסים בדיוק לנושאים שאת מעלה וניתן ללמוד המון מהספורים המובאים. לאלו שלא צפו אנסה לסכם מספר עקרונות: א. להוציא מקרים חריגים בהם ישנה בעיה אורגנית או רגשית, רוב התפרציות הזעם נובעות מכך שהילד גילה שאם יתפרץ, ישתולל וכ"ו הוא ישיג את מבוקשו. אמנם זה גיל שהילד מנסה להשיג עצמאות, אך אסור לתת לכך לגלוש למצב שישיג בהכרח כל מה שהינו רוצה. אם לא נשים גבולות ברורים בשלב זה, הילד יגיע לגיל בית ספר ולא יבין מדוע אף אחד לא מקבל את התנהגותו, הרי עד עכשיו זה עבד... ב. חשוב ללמד את הילד מסר שונה, דהיינו: התפרציות זעם, השתוללות וכ"ו לא תזכה אותך בהתיחסות. לעומת זאת התנהגות, טובה תגרום לכך שתזכה בשבח, עדוד, התיחסות... לכן כדאי להתעלם מהתנהגות שלילית ולהרבות בשבחים במצבים שמתנהג יפה (גם בלי קשר להתפרצות זעם.) דוגמא כיצד להתנהג במקרה של התפרצות זעם בסופרמרקט: 1. לנסות להסיח את דעת הילד. "הנה תראה, עכביש, כלב חמוד"... אם ההסחה לא עוזרת לעבור לשלב 2. 2. להתעלם לחלוטין מהתנהגותו, גם במחיר שהאנשים מסביב יסתכלו ויחשבו איזה הורים איומים אנחנו... 3. אם קשה לנו להתעלם, אפשר לחלופין לקחת את הילד בידנו, להוציאו החוצה, לשבת עמו על ספסל או אפילו על הרצפה, להחזיקו כשגבו אלינו, רצוי להחזיק גם במצחו כדי שלא נחטוף ממנו חבטות בראשנו כשמשתולל. כל זמן שממשיך להשתולל, לא לדבר עימו כלל ולהפנות את ראשנו הצידה. חשוב מאוד לא להתפתות ולהגיב אליו ויש להשאר עם המבט מוסט הצידה וזאת גם אם מבטיח שיתנהג יפה תוך כדי ההשתוללות (המסר הוא- התנהגות שלילית לא מזכה בהתיחסות). להתמיד בכך כל זמן שמשתולל, גם אם זה יצריך לשבת כך, 10 דקות ויותר. כשירגע, לסובבו אלינו, לרדת לגובה שלו ולאמר לו: "אמא (או אבא) החזיקה אותך כך כי השתוללת וצרחת. אני אצטרך לעשות זאת שוב, אם תתנהג שוב לא יפה. עכשיו אתה מתנהג יפה וזה מאוד נעים". להוסיף נשיקה או חיבוק. (המסר- התנהגות חיובית מזכה בהתיחסות) להגיב בקצור ולא להאריך. לקחת אותו בידו ולהמשיך בדרכנו כאילו לא קרה כלום. אם ההתנהגות חוזרת בסופר, לצפות שבפעמים הראשונות ,נצטרך לעזוב את העגלה, עם כל המצרכים ופשוט ללכת הביתה. חשוב לדבר בטון שקט, אך אסרטיבי כדי להעביר מסר ברור. לא לשדר לחץ או חוסר אונים. 4. לשתף את הילד בתכנון הפעילות: ניתן לרשום יחד עם הילד לפני היציאה לסופר רשימת מצרכים החסרים בבית. בסופר לשתף אותו בחיפוש המצרכים. 5. עיצוב התנהגות: להכין יחד עם הילד טבלה אותה ניקח עמנו לסופר. בצד לרשום ימים-א, ב, ג... ולמעלה שעות או זמנים- 5 דקות, 10 ד', 15ד' וכ"ו או שעה עשר, עשר וחמישה , עשר ועשרה וכ"ו. נסביר לילד שכל 5ד' (או זמן אחר לפי מה שקבענו) , אם יתנהג יפה, (לפרט) הוא יקבל מדבקה או שנצייר לו "סמיילי" במקום המתאים בטבלה. אם יעברו 5 דקות שבהן הוא יצרח, ישתולל.... הוא לא יקבל סמיילי ואנחנו נצייר X גדול על אחד הסמיילים שכבר השיג. אפשר, אם אין לנו טבלה זמינה להדביק את המדבקות על הבגד. אחרי שהצליח לעבור 5 ד' ולהתנהג יפה,לשבח אותו ולהדביק את המדבקה. אם ב-5 הדקות הבאות הוא השתולל, לציין שעברו 5 ד' ( תמיד לרדת לגבה שלו, ולהסתכל בפניו) ומאוד חבל שהוא לא יכול לזכות עכשיו במדבקה, אך יש לו הזדמנות לתקן זאת מעכשיו והלאה. חשוב, כשמתנהג לא יפה, לא להכנע ולהדביק מדבקה כשלא מגיע לו (גם אם יבטיח שלהבא יתנהג כשורה). הילד צריך לצפות את תוצאות התנהגותו ולהבין שיש קשר בין התנהגות מסוימת לתגובה מסוימת (לומד סיבה ותוצאה). אפשר להחליט שאם יצבור 10 מדבקות יזכה במתנה. אפשר להתחיל במקום שהכי בעיתי, למשל בסופר ואח"כ להוסיף זאת במקומות נוספים ולצרכים נוספים- כגון נסיעה שקטה באוטו. (בבית ניתן לעשות זאת עם טבלה בגודל בריסטול אותה נתלה במקום בולט ולחלק את היום לארבעה חלקים או יותר,כאשר בערב סופרים כמה מדבקות צבר על התנהגות טובה.) במקום טבלאות ניתן להשתמש בתיק ריק עם גלגלים שהילד יסחוב אחריו. ההורה במקביל יקח עמו כדורי פלסטיק (ישנם לקניה בגודל כדור טניס), וכל מס' דקות, לפי מה שסוכם מראש, הילד יקבל כדור עבור התנהגות טובה אותה ישים בתיק וילקח ממנו כדור עבור התנהגות גרועה. כדי לגרום לילדה שלך, לעזוב את גן המשחקים, את יכולה לנסות להשתמש בטבלת מדבקות. כל יום שתעזוב את הגן ללא בעיות, היא תזכה במדבקה. לאחר מס' ימים, תקבל מתנה. אם זה לא יעזור, תנסי, הסחה, התעלמות או שפשוט תקחי אותה ביידייך ותלכי הביתה. אם היא תתחיל להשתולל, תפסי אותה ביידיך כפי שמתואר לעיל למרות צרחותיה ומחאותיה, תשבי מאחוריה ותחזיקי אותה בידייך, תפני ראש וכ"ו (="פסק זמן"). כשתרגע, תרדי מולה, תסבירי מדוע החזקת אותה ("כשאמא אומרת שהגיע הזמן ללכת הביתה, את צריכה לעזוב את גן המשחקים ולבוא עימי, אם לא תעשי כן ותצרחי ותשתוללי אאלץ לתפוס אותך שוב"), שבחי אותה על כך שעכשיו היא מתנהגת מקסים... וכ"ו. לפני שאת מתכוננת ללכת הביתה, את יכולה לתת פעם אחת, התראה של מס' דקות כדי שתכין עצמה ויהיה לה יותר קל לעזוב, אך אם זה לא עוזר לנסות את המוצע לעיל. מכיון שמדובר בשתי ילדות, כדאי לך בימים הראשונים לצרף אלייך מישהוא שיעזור לך עם הילדה השניה, עד שהילדה שמשתוללת, תבין את המסר החדש וההתנהגויות הלא רצויות יפסקו לאט לאט. חשוב להתמיד ולחזור על כך,כל פעם שההתנהגות הנ"ל נשנית ולהצטייד בהרבה אויר לנשימה, כי בהתחלה התנהגותה תוחרף. בראשה היא חושבת "אם רק אצרח/ אשתולל יותר אמא תכנע בסוף". חשוב שתוכח שטעתה הפעם... מקוה שעזרתי ובהצלחה
 

מפציעה

New member
תודה על הסיכום. אין לנו כבלים

כך שאני לא רואה את התוכניות הללו. חלק ממה שציינת אני נוהגת. המדבקות נראות לי קצת גדולות עליהן עדיין. נראה לי שזה מתאים לגיל מבוגר יותר. לא ?
 

טהט

New member
טוב שחידדת את נושא הגיל לגבי מדבקות

הבאתי עקרונות כלליים מהתוכנית גם לגילאים קצת יותד גדולים, כך שהתיחסתי גם לנושא זה. מן הסתם את צודקת שהבנות שלך קצת צעירות לכך. אפשר לדעתי, להתחיל לעשות להן היכרות עם סוגי מדבקות מגיל שנתיים וחצי ובגיל שלוש, אפשר להשתמש גם בטבלאות/מדבקות לעדוד ההתנהגות רצויה.
 

לאה_מ

New member
אני חושבת שזה מאד אישי.

אני בכלל לא בעד תגמול התנהגות או עיצוב התנהגות באמצעים מלאכותיים, כמו מדבקות. אני גם לא בעד שימוש בעונשים. אני כן בעד שההורים יבררו עם עצמם היטב את גבולות העיקר והטפל אצלם, משום שההבנה הזו מחלחלת לילדים רק כאשר היא ברורה מאד אצל ההורה. אני לא נותנת לילדים שלי מתנות על התנהגות "טובה" ולא מענישה אותם על התנהגות "רעה". בכל זאת, הם מתנהגים על פי רוב לשביעות רצוני. אני חושבת שזה בגלל שהגבולות מאד ברורים להם (בלי צורך בהסברים מפורטים - הם פשוט מאד ברורים גם לי, לרבות הסיבות לקיום כל אחד מהגבולות הללו), ומכיוון שהיחסים שלנו מבוססים על כבוד הדדי ועל התחשבות, וילדים מאד מאד טובים בזה. אני חושבת שהתחשבות וכבוד הם תגמול הרבה יותר משמעותי שאפשר לקבל מהורים (ומילדים, כמובן) מאשר כל מתנה שכסף יכול לקנות.
 

gudat

New member
מזעזע

מודה שלא קראתי הכל (ומבטיחה להשלים עוד מעט), אבל מס' 2 מזעזע בעיני. אולי אולי (אולי) זה מתאים למצבים מאוד קיצוניים, עם ילדים סוערים במיוחד (לא כמו שכותבת הודעת הפתיחה מתארת). זה נשמע כמו אילוף, ואני לא אומרת שזה לא משיג תוצאות, אבל מה המחיר? ילד שלימדנו (או אילפנו) אותו לא לצרוח כי אבא ואמא לא מסתכלים עליו כשזה קורה לו. כאילו שהוא בוחר בזה במודע כדי להקשות עלינו. ילד בן שנתיים בהתקפת טנטרום הוא ילד אומלל. ואני מציעה להתייחס אליו עם הרבה יותר אמפטיה ממה שמתואר פה.
 

טהט

New member
יש שחושבים כמוך

וטוענים שד"ר טניה ביירון קשוחה מדי ודרכה מביאה ל"ילדים מאולפים". מטבע הדברים בתוכנית הובאו משפחות עם ילדים שלהן התפרציות זעם כאלו שלהורים קשה להתמודד איתן. יחד עם זאת רוב המשפחות הן משפחות מהשורה ולאו דוקא משפחות בעיתיות במיוחד. כך שזה קורה בהרבה משפחות. בתוכנית ניתן לראות מגוון של סיבות להתקפות זעם ופתרונות בהתאם ובהחלט במקומות שהתקפות הזעם נובעות ממצוקה רגשית ההמלצה של הפסיכולוגים בתוכנית היא שונה לגמרי ,בהתאם לנסיבות. בודאי שבמקרים כאלו יש לתת את כל האמפטיה והעדוד הנדרשים. גם כך מה שכתבתי מקודם יצא ארוך מדי ולכן לא רציתי להאריך יותר (ואם שמת לב לא כתבתי שכל התקפות הזעם נובעות מכך שהילד מנסה לשלוט בהורים).התיחסתי רק למקרים שהתקפת זעם נובעת מכך שהילד פשוט מנסה בדרך זו להשיג את מה שהוא רוצה ורצוי לשים לו גבולות. וכאן לפי המומלץ בתוכנית ניתן לנקוט בדרכים שהם מציעים. אולי גיל שנתיים זה גיל מעט צעיר לנקוט בשיטות הנ"ל (כל אחד מכיר את הילד שלו ומתאים בסופו של דבר את התגובה לילד הספציפי שלו.) אך נראה לי שגם בגילאים הללו ישנם ילדים שיודעים יפה מאוד איך לסובב את ההורים על האצבע הקטנה... ובמקרים הללו נשאלת השאלה מתי צריך להתחיל להעמיד להם גבולות ובאיזו דרך? ושלא ישתמע מדבריי כאילו אני חושבת שלילדים יש כוונות זדון ביחס להורים, בודאי שלא. הרי הילדים לומדים מה שאנו מלמדים אותם (במודע או שלו במודע). רק שאצל הרבה הורים חוסר שימת גבולות מלמד את הילד להפוך ל"עריץ" כלפי ההורים, דבר שמאמלל אותו ואותם ומפריע לחיים סבירים בבית. איך לשים גבולות? על כל יש כאמור חילוקי דעות. אני אישית ממש לא התרשמתי שזה מזעזע (אולי צריך לראות את התוכנית בשביל להבין) ,להיפך הדרך הזאת נעשתה עם הרבה כבוד לילד עם דגש על עדוד( כשמגיע) ושדר לילד שאנו מאמינים ביכולותיו לשלוט בתגובותיו.
 

טהט

New member
עד כמה שאני זוכרת מדובר

על גילאי כשנתיים עד שבע. אבל אולי אני לא זוכרת טוב ומדובר על שנתיים וחצי, שלוש ומעלה. בגלל זה המלצתי להסתכל ישירות בתוכנית כי כשמעבירים משהוא מהזכרון יכולים להיות אי דיוקים פה ושם. בכל מקרה השתדלתי לדייק ולהעביר את רוח הדברים כמיטב יכלתי.
 
את מכניסה את עצמך למלכוד

בכך שאת מתחילה להתרחק יחד עם אחותה. גם את וגם היא יודעות שאת לא יכולה להתרחק יותר מדי ולהשאיר אותה שם לבד. שתיכן יודעות שבסוף תכנעי ותחזרי. את רוצה ללכת הביתה? תודיעי לה בנחישות שהולכים. תאספי את כל הצעצועים/דלי וכף וכו'. ספרי לה מה מחכה לה בבית, רצוי משהו אהוב עליה מהשגרה היומיומית. עמדי וחכי לה תוך כדי זה שאת נותנת את מלוא תשומת הלב לאחותה ואינך שמה לב אליה כלל. כדי לקבל תשומת לב היא תלמד שהיא צריכה לבוא אליך ואז תני לה חיזוקים חיוביים.
 

מפציעה

New member
אבל זה בדיוק מה שאני עושה

לפני ההליכה הביתה - אני מודיעה לה שאנחנו נלך הביתה בעוד מספר דקות. והיא גם מתחילה ללכת איתנו, אבל כמה מטרים אח"כ עוצרת, ונשארת במקומה. ולא זזה. לא כשאני קוראת לה. לא כשאני מספרת לה שהכלב האהוב שלה מחכה לה בבית. גם לא כשאני מספרת לה שצריך להאכיל אותו (משימה שהיא מאוד אוהבת). היא נשארת עיקשת במקומה. בשלב הזה אני מתחילה ללכת לאט (כשאחותה מצטרפת אליי) בשאיפה שהיא תצטרף, אבל גם זה לא עוזר. היא לא זזה. רק מביטה בי מרחוק. לעיתים אני באמת חוזרת לאחור ונוטת אותה בידיי כשהיא משתוללת, בועטת ומתפרעת. ואם אוריד אותה (מוכה וחבולה) - תחזור חזרה לגינה
אני מאוד משתדלת לחזק התנהגויות חיוביות ולהתעלם משליליות (כך עשיתי גם בסופר) וזה אכן עוזר לפעמים (בסופר, למשל, היא הפסיקה לצרוח ולהשתולל כעבור 10 דקות לערך...). הבעיה מעצימה יותר כשגם אני וגם בן זוגי נוכחים בסיטואציה. הדבר הכי משמעותי בכל הסיטואציות הללו זה - שאין משהו קבוע שאני יכולה להעיד עליו שיכול להביא לסיום הסצינות. למה כוונתי ?? יש מצב שבו התעלמות אכן תמגר את הצרחות וההשתוללויות תוך כמה דקות (כי באמת היא תראה שהיא לא משיגה בכך דבר) כמו שקרה בסופר, ויש מקרים שבהם התעלמות מצידנו רק מעצימה את ההשתוללויות, והצווחות, כמו קרה בקיבוץ, עד כדי כך שאנחנו ממש מרחמים עליה (היא ממש נכנסת ללופ של צווחות עד כדי קוצר נשימה !!) הלוואי והיה פתרון אחד ברור וישים לסיטואציה כזאת, אבל גיליתי שלפעמים התעלמות עובדת ולפעמים היא פועלת בכיוון ההפוך.
 
למעלה