זה מאוד תלוי באופיו של האדם
שהאסון היכה בו. מה שבעיקר אתם צריכים לעשות למענה, הוא להיות איתה, לתמוך בה, להקשיב לה, ובעיקר לעזור, לעזור לארגן את כל אותם דברים קטנים או גדולים שעדיין נמשכים אך להורים המיוסרים אין את האנרגיה לטפל בהם. להיות שם גם במהלך השבעה ולדעת לא להעלם גם אחרי השבעה, ולהתמיד להשאר גם בתום השלושים, ובעיקר להוריד מהם את הנטל היום יומי השגרתי, כי מכורח המציאות הם יזניחו הכל, הכל יראה להם לא חשוב, לכן אתם החברים תמשיכו לתת תשומת לב לכל אותם דברים קטנים ולשאר המשפחה. לדאוג לא לתת לבית לשקוע בתוך המועקה הנוראית. תהליך האבל נמשך הרבה זמן והוא שונה מאדם לאדם, הוא לעולם לא מסתיים, אבל אחרי פרק זמן מסויים האדם האבל אוסף את עצמו ומחליט להמשיך בשיגרת חייו למען שאר המשפחה ולמען עצמו. ההנצחה גם לה יש חלק חשוב בתהליך, אוסף הדברים שהוא עשה, ההשגים שהוא השיג, האדם שהוא היה, כאשר כל אלו מתועדים ומונצחים, הם נותנים הרגשה שהאדם הותיר משהו אחריו על פני האדמה, כעיין צוואה שעל ממשיכי דרכו מוטלת החובה לקיים אותה. בכל מקרה שוב אני מזכיר, לא להעלם אחרי השבעה או אחרי השלושים, להמשיך וללוות את המשפחה לאורך כל התקופה הנדרשת עד אשר יחזרו לעמוד על רגלייהם. בתקווה לימים טובים יותר. נלסון.