הבכתי את עצמי היום

[noah000]

בגדול,

אני מסכימה עם זה שזה דפוס שמשותף להרבה סוגים של OCD, הדילמה בין לפעול בנוגע לחרדה או לא, ומתי זה בגדר כניעה ומתי זה בגדר הרע במיעוטו. לגבי מה שהוא חשב, לרוב באמת אנשים לא מקדישים לאזהרה יותר משניה ובטח שלא עוסקים בזה כמו שאנחנו עוסקים בזה - אני יודעת שלא. אלא שבמקרה הזה ברור לי שהוא חשב שאני מתחילה איתו, פשוט לפי התגובה שלו. אבל נו, טוף. אני אתבייש עוד כמה ימים ואחר כך יעבור לי.

 

[noah000]

הבכתי את עצמי היום

מאוד. התלבטתי קשות אם להזהיר מישהו מפני איזו סכה פוטנציאלית שברור לי שהיא די בראש שלי. כשתחושת האחריות המוגזמת נוחתת עליי (וזה קורה כל יום עשרות פעמים) יש שתי אופציות. אחת: אני מצליחה להשתיק אותה ולהגיד לעצמי "את לא הבן אדם היחיד בעולם ולא הכל זו אחריות שלך והחשש שלך לא פרופורציונלי". שתיים: אני טוחנת את המחשבה במשך ימים ואפילו יותר, בוכה, משתגעת, מתמלאת אשמה. שוקעת בתסכול נוראי ממה שאני מעוללת לעצמי. אחר כך המחשבה נשארת שם לתמיד ועולה מדי פעם ברגעים לא טובים - לחדש את האשמה. לאחרונה כ"כ נשבר לי שהתחלתי לעשות חשבון מה עדיף. להיראות כמו קוקו/מטומטמת ולהזהיר את ה"קורבן הפוטנציאלי", או להמשיך הלאה ולהתענות המון זמן. מצד אחד אני מרגישה שלהזהיר זה להכנע לחרדה, כי מה זה אם לא טקס? מצד שני אני חושבת שהמצב בשבועות האחרונים כ"כ לא יציב (ימים טובים, ימים זוועתיים) שאני לא יכולה לעמוד בעוד נאגלה של חרדות, שלצערי גם לא מאכלות את עצמן עד להיעלמות, כמו שקיוויתי וכמו שקרה לי עם חרדות לא מצפוניות, פיזיות (נקיונות, בדיקות). אז ישבתי על סף בכי שעתיים בחדר. לא מסוגלת להתרכז בטלויזיה או בספר, לא מסוגלת לעשות כלום. בסוף החלטתי ללכת ולהזהיר את הבחור שאני מרגישה אחריות לגביו. עשיתי את זה. היה מאוד, מאווווווד לא נעים. היה שקוף שהוא חשב שאני מתחילה איתו (כי ה"סכנה" שמפניה הזהרתי היתה כ"כ קלושה, שזה נשמע כמו תירוץ) והיה מאוד משועשע מזה. הרגשתי פשוט... בגובה דשא. מצד שני הקלה עצומה. לא יודעת אם עשיתי את הדבר הנכון, אבל אני כל כך מותשת כבר שלא אכפת לי. ותוך כדי שאני כותבת את זה אני ממש מרגישה את המוח שלי, כמו ערימה של נמלים, מתעורר לחיים ומנסה לשחזר את השיחה כדי לבדוק האם האזהרה שלי היתה מספיק ברורה ואם לא פספסתי משהו. אני ממש מרגישה את זה קורה ואני מתנגדת לזה בשיניים ובציפורניים. שאני אאטום את האוזניים ואתחיל לצעוק "לה-לה-לה-לה אני לא שומעת אותך" כמו בסרטים?

לפעמים ככה זה מרגיש. פשוט מכה.

 

[מומי123]

איזה סוג של אזהרה?

האם אזהרה "הגיונית", למשל: לא כדאי לך לעבוד אצל פלוני כי יש לי הרושם שהוא אדם רמאי, או אזהרה לא הגיונית, למשל: אל תצא בשעה X מהבית כי הדרך מסוכנת, ואת זה אני יודעת "ממסר שקיבלתי" (כביכול......, והכוונה לחרדה בלתי נשלטת שהתעוררה). אזהרה הגיונית יכולה להישמע כדאגה, התחשבות, איכפתיות וכו' ואילו הסוג השני של האזהרה יכול בהחלט להישמע בהחלט כמשהו "קוקואי". אני מאוד נזהר שלא לערב את הזולת בשום דבר אוסידיסטי, בניגוד לעבר הרחוק. זכור לי פעם אחת בשנים האחרונות בה ביקשתי ממכרה לרחוץ ידיה בגלל שהם נתפסו אצלי כמזוהמות מהבחינה האוסידיסטית, ואם היא לא תרחץ אותם זה עלול לגרום לי סבל רב. גם הסברתי לה איזה סבל היא תמנע ממני אם היא תרחץ, ושזו בקשה חריגה ביותר וחד פעמית הנוגדת את הכללים שאני מכריח את עצמי לנהוג על פיהם.

 

[noah000]

בגדול, אזהרה הגיונית

בניגוד לקטעים האחרים שלי כמו נקיונות או "מזל רע", שתמיד נשמעים מאוד לא הגיוניים לאנשים אחרים, הקטע של האשמה/אחריות תמיד מתמקד בסכנה הגיונית ואפשרית (רק לא מאוד סבירה) לזרים, כמו סכנות בטיחותיות מהסוג שאף אחד לא מתייחס אליהן, האפשרות הקלושה לסכנות כאלה, המחשבה שאולי יש אפשרות ורק פספסתי אותה, קולות שונים מהרחוב או החלון של השכנים ש"אולי מעידים שמישהו בצרה", חשיבה קדימה שדברים שאני עושה יכולים לגרום לנזק למישהו בהמשך, וכו'. כל אחד מהם בנפרד הוא מסוג הדברים שאנשים לא ממש מקדישים להם תשומת לב ואם אני מסבה את תשומת ליבם, בד"כ הם יגידו "וואלה, לא חשבתי על זה, יש בזה משהו". כלומר - דברים עם הגיון. אלא שאנשים כאלה בד"כ ישיכו הלאה, הם לא מפתחים במחשבה את כל השתלשלות הארועים שעלולה לקרות אם העניין לא יטופל, או אם כמה ארועים לא סבירים יקרו בסמיכות. הם גם לא יקחו על זה אחריות ("מישהו אחר ידאג לזה / מה הסיכוי שזה יקרה / יש עוד אנשים שאחראים" וכו'). אני אוטומטית הולכת על התסריט הכי גרוע (והבד"כ לא מאוד סביר) ומשם מייד מגיע הקטע של "אני חייבת למנוע כל אפשרות הכי קטנה שזה יקרה - או שזו תהיה אשמתי". קושי אחר שנוסף לזה הוא שילוב של חרדה חברתית ומגע קל של פרנויה

שמאוד מקשים עליי לדבר עם אנשים או לדווח על בעיות לרשויות המתאימות אפילו אם אני מחליטה לעשות את זה. אז הקונפליקט מאוד גדול, והוא בעצם בין חרדה אחת לאחרת. זה פחות או יותר טיב האובססיה הספציפית הזאת.

 

[מומי123]

אני זוכר שפעם

היתה תוכנית ברדיו או בטלווזיה על קהילה יהודית באחת הארצות המוסלמיות. בתוכנית ראיינו את אנשי הקהילה והזכירו שמות ופרטים מזהים. הרגשתי שמפיקי התוכנית מעמידים את הקהילה בסכנה גדולה, והחלטתי לעשות משהו כדי למנוע את הסכנה. דיברתי עם חבר יוצא אותה קהילה וסיפרתי לו על "הסכנה" וביקשתי ממנו שיעשה כך וכך כדי למנוע את הסכנה. תגובתו האדישה הדהימה אותי, ואמרתי לעצמי מה לא איכפת לו מבני קהילתו??? כנראה שהוא לא ראה את זה איך שאני ראיתי, והראיה שלו היתה יותר פרופורציונאלית ממני. וכמובן שבפועל לא שמעתי על שום סכנה שאותה קהילה היתה בה.

 

[noah000]

כן, זה בדיוק אותו עקרון.

 

[טיטיפ221]

נועה!

אין לך מושג עד כמה אני מיזדהה איתך!!!!!!!!!!! אצלי תחושת האחריות מיתבטאת בכך שכל דבר שאני עושה, תמיד עולה לי בראש שרשרת אירועים, איך כתוצאה מהמעשה מישהוא עלול למות... שרשרת האירועים הזאת היא כיביכול הגיונית לחלוטינן, אך עם זאת לא כל כך סבירה.... הבעיה היא שהתחושה כל כך חזקה עד כדי כך שאם אני לא בודקת אם מישהוא באמת מת, אני מרגישה ריגשי אשמה כל כך חזקים שזה מטריף אותי. יותר גרוע מיזה בדרך כלל גם אם אני מבררת אם מישהוא מת כתוצאה מהמעשה, זה לא תמיד מרגיע אותי. יש לי לדוגמא אובססיסה מגיל 10 שיום אחד שהיתי בברכה מישהוא טבע ביגללי ( ביגלל שהשפרצתי עליו) זה כל כך שיגע אותי עד שלבסוף היתקשרתי לשני הקאנטרי קלאב שהיתי מנויה אליהם בגיל 10 ושאלתי אם אי פעם מישהוא טבע שם אי פעם... בשניהם אמרו לי שאף אחד לא טבע שם, וזה באמת הרגיע אותי לשעה, ואז באה לי המחשבה: אולי מישהוא טבע אבל רק ניפצע קשה ולא מת וביגלל זה לא אמרו לי על זה? בכל מיקרה תמיד אם רגש אשמה אחד נירגע, תמיד יבוא בימקומו רגש אשמה אחר!

 

[noah000]

נכון.

זה גם מה שאני חושבת. שהראש תמיד ימצא נושאים להיות מוטרד מהם. זה החלק מהיאוש וזה גם מה שגורם לאנשים בסופו של דבר לחפש עזרה, כשהם מבינים שהבעיה האמיתית היא לא הנושא שמטריד אותם, אלא עצם העובדה שהוא מטריד אותם ברמה כזאת.

 

[מעיין MAAYAN]

נועה אני ממש מזדהה איתך

אצלי זה נובע שאני חייבת תמיד לבקש סליחה ממישהו אפילו גם כשפגעו בי וממני צריכים לבקש סליחה.. זה כל כך מתסכל כשאני שואלת את עצמי האם אבייש את עצמי ואומר לו כך וכך או שאוכל את עצמי ולא אומר מילה.. זה משגע לפעמים בא לי לצעוק מול כולם "אני לא אעשה את זה מה תעשה לי" אבל אני יודעת שיחשבו שהשתגעתי.. אופפפפ.. נמאס לי!

 

[noah000]

../images/Emo13.gif

את מתייחסת לקטע של הצורך להזהיר אנשים, או שהכוונת לדיון הנפרד על הקושי לכעוס על אנשים?

 

[מעיין MAAYAN]

אני מתכוונת

לכך שקשה לי שאני צריכה לבקש סליחה מאנשים כמו שאת מרגישה צורך להזהיר אותם והתסכול שלך ושלי הוא הידיעה שמה שאנחנו מרגישות שיש לומר להם בתור טקס הוא לא במקום ואיך יגיבו על מה שנאמר כלומר על הקונפליקט הפנימי הזה של להגיד לא להגיד.. הלואי וזה היה הטקס היחיד אפשר לכתוב ספר שלם על הטקסים שאני עושה יום יום וברור לי שגם את.

 

[noah000]

../images/Emo45.gif

 

[סוס פרא המקורי]

נועה חומד,

אני מתכוון לכתוב לך מסר כשאחזור מהאשפוז-יום.

 

[סוס פרא המקורי]

גם לך, תמי11.

 

[אמא11]

אשמח ../images/Emo9.gif

יש שם מחשבים? אינטרנט? תמי

 

[noah000]

אוקיי, תודה. ../images/Emo13.gif

 

[אמא11]

נועה יקרה ../images/Emo24.gif

ברור שחלק מזה זה האוסי, אבל הוא התלבש על האכפתיות שלך לגבי אנשים אחרי, והאכפתיות הזו מקסימה. (כן, אני יודעת שאת היית מוותרת על קצת). אני כמעט לא מכירה אנשים שכל כך אכפת להם, ותנסי לראות את הצד השני בסיטואציה לא כפדיחה. אז אם מישהו חושב שאת מתחילה איתו או אם את דואגת למישהו - זה מחמיא. אז המישהו שהזהרת אותו מרגיש חשוב ומוחמא. מה רע? עשית לו את היום. תמי

 

[noah000]

הממ, זווית מעניינת... ../images/Emo13.gif