האש כל כך שורפת- סיפור
האש כל כך שורפת... מאז שאני זוכרת את עצמי, יש שני דברים שעושים לי סיוטים, אש ובנים. כן, אני יודעת, אלה לא דברים שכל כך קשורים אחד לשני, אבל מאז ומתמיד יש לי טראומות מהם. אף פעם לא העזתי להתקרב לאש, אני זוכרת את הטיול הזה של ל``ג בעומר, כשהייתי בגן, כל אחד היה צריך לאסוף חמש חתיכות עץ ולהביא אותן למדורה. ואני, ברגע שראיתי את האש, התחלתי לברוח. בלי לחשוב, מתוך אינסטינקט. הרגשתי צמרמורת ופחד נוראי, פשוט לא יכולתי להישאר שם. כמובן שתפסו אותי, אחרי הכל, ילדה בגן, כמה מהר כבר יכולתי לרוץ? אבל בכיתי, כל כך הרבה, בחיים אני לא אשכח את הבכי הזה. מאז, בכל פעם שנתקלתי באש, התרחקתי מהמקום כמה שיותר מהר, את ל``ג בעומר, דרך אגב, אף פעם לא יצאתי לחגוג, לא יכולתי להסביר אפילו לעצמי למה זה קורה לי. אבל פשוט, בכל פעם שראיתי אש, הלב שלי התחיל לדפוק בקצב מטורף, ולא הייתי מסוגלת להחזיק את עצמי שם. וככל שהתבגרתי, התחושה הזו גברה. ולא רק כשהייתי רואה אש היו נהיות לי טראומות, גם בחלומות, כל כך הרבה פעמים, חלומות נוראים שבהם אני מנסה לברוח מאש אבל הרגליים שלי לא זזות, ואני לאט לאט נשרפת... בקשר לבנים, זה כבר סיפור אחר, מהם דווקא לא הרגשתי פחד, בהם תמיד הרגשתי שאני שולטת, בהתחלה, אבל כל אחד שהייתה לי אתו מערכת יחסים רומנטית, תמיד מצא לעצמו את הדרך היצירתית ביותר לפגוע בי. ואחרי כל פגיעה, בא חלום, על אותו בחור. זה התחיל בכיתה ה`, אני ורון היינו הזוג היחיד בכיתה, הוא היה משוגע אחריי, כל הזמן קנה לי מתנות, שלח לי מכתבי אהבה כאלה, כל הבנים צחקו עליו בגלל זה, כל הבנות קינאו בי, ואני, לא הרגשתי משהו כלפי רון, רק הרגשתי שאני שולטת בו. אחרי חצי שנה, רון כבר הרגיש קצת מנוצל, הוא לא רצה להישאר פראייר, הוא החלטי להיפרד ממני, הוא הפיץ לכל השכבה שמועות איומות עליי. לא האמנתי על רון שהוא מסוגל לעשות לי דבר כזה, לא נשארו לי חברים וחברות אחרי הפרידה מרון. כולם שנאו אותי. זה היה כל כך קשה בשבילי, ילדה בכיתה ה`. באותה תקופה, בלילות, היו לי חלומות נורא מוזרים, חלמתי על רון, כלומר, זה לא היה רון בחלום, זה היה ילד בשם רומיאו, שכרע ברך, לא ראיתי למי, והתפלל לרחמים. ידעתי שזה רון. ידעתי. אחרי המקרה הכואב בכיתה ה`, אחרי שנה וחצי ששום ילד או ילדה לא דיברו איתי, עליתי לחטיבת הביניים, במקום חדש, שאף אחד לא הכיר אותי. ביום הראשון של כיתה ז` כבר שמתי לב לקמרון. הוא בא מאמריקה, הסתבר אחר כך, הוא היה מקסים. אופי מדהים, נראה מהמם... כל כך רציתי שהוא יהיה שלי. והמשאלה שלי לא אחרה להתגשם, נמשכנו אחד לשני כמו מגנט, אחרי חודשיים, כבר לא ניתן היה להפריד בינינו. למרות הרגשת השליטה שלי בו, אהבתי אותו, שנינו אהבנו אחד את השני מאוד. זה היה מקסים. עד שקמרון, יום אחד החליט שאני כבר לא בשבילו. הוא התקשר אליי ביום ההולדת ואמר שהשיר הבא מוקדש לי, הוא השמיע לי פזמון של שיר שלא הכרתי, אבל אני זוכרת את המילים: ``…כי אני שונא אותך שונא אותך כל כך את לא יודעת כמה, אני שונא אותך…`` כשהפזמון נפסק קמרון ניתק את הטלפון והשאיר אותי לבכות, זה היה כל כך כואב. ניסיתי לדבר איתו בבית הספר, אבל לא זכיתי לכל התייחסות ממנו. בלילה, בחלום, ראיתי נער בשם קלארק, ובדיוק כמו רומיאו, שידעתי שזהו רון, הפעם, ידעתי שקלארק הוא קמרון. בחלום שלי, ראיתי את קלארק עומד בלי יכולת לזוז ממקומו, כאילו שמשהו החזיק אותו שם, משהו שהוא לא יכל לשלוט בו, הוא צרח, יכולתי להבין את מה שהוא אמר, ``את יכולה לעשות לי מה שאת רוצה, בסוף אני אנקום בך!!!`` אחריו שמעתי צחוק מתגלגל של נערה שאותה לא יכולתי לראות, והתעוררתי בפחד, ידעתי שהחלום הזה אמור להגיד לי משהו. של מי היה הצחוק אחרי הצעקות של קמרון? תהיתי, האם יכול להיות שזאת אני??? החלטתי להתעלם מהחלום. לא היה לי כוח נפשי להתמודד עם זה. הייתי שבורה לגמרי. עד סוף כיתה ט`, קמרון לא יצא לי מהראש, לא רציתי לעבור בית ספר, לא יכולתי בלי לראות אותו, אפילו אם הוא שונא אותי, רק להיזכר בדבר המדהים שהיה לנו פעם. כשהייתי צריכה לעבור לתיכון, החלטתי להתגבר על קמרון, זה היה קשה, אבל החלטה היא דבר שצריך לעמוד בו. ביום הראשון של כיתה י`, הגעתי לתיכון, בדיוק כמו בחטיבה, שבו אף אחד לא הכיר אותי, לא ידע עלי שום דבר. היה לי קצת קשה לשכוח מקמרון. לכן כנראה, לא שמתי לב לכל המחזרים שהיו סביבי. אחרי כמה זמן, פתחתי קצת את העיניים, שמתי לב להרבה מאוד בנים שרוצים בקרבתי, ישבתי לי עם המחשבות על שני הניסיונות הרעים שלי, סרקתי את חבורת הבנים שכרכרה סביבי, נעצרתי על אחד מהם, לא יכולתי להוריד ממנו את המבט, מאור, קרוא לו. מהרגע ששמתי לב אליו, ידעתי שקמרון הוא היסטוריה. בדיוק כמו בפעם הקודמת, זו היי
האש כל כך שורפת... מאז שאני זוכרת את עצמי, יש שני דברים שעושים לי סיוטים, אש ובנים. כן, אני יודעת, אלה לא דברים שכל כך קשורים אחד לשני, אבל מאז ומתמיד יש לי טראומות מהם. אף פעם לא העזתי להתקרב לאש, אני זוכרת את הטיול הזה של ל``ג בעומר, כשהייתי בגן, כל אחד היה צריך לאסוף חמש חתיכות עץ ולהביא אותן למדורה. ואני, ברגע שראיתי את האש, התחלתי לברוח. בלי לחשוב, מתוך אינסטינקט. הרגשתי צמרמורת ופחד נוראי, פשוט לא יכולתי להישאר שם. כמובן שתפסו אותי, אחרי הכל, ילדה בגן, כמה מהר כבר יכולתי לרוץ? אבל בכיתי, כל כך הרבה, בחיים אני לא אשכח את הבכי הזה. מאז, בכל פעם שנתקלתי באש, התרחקתי מהמקום כמה שיותר מהר, את ל``ג בעומר, דרך אגב, אף פעם לא יצאתי לחגוג, לא יכולתי להסביר אפילו לעצמי למה זה קורה לי. אבל פשוט, בכל פעם שראיתי אש, הלב שלי התחיל לדפוק בקצב מטורף, ולא הייתי מסוגלת להחזיק את עצמי שם. וככל שהתבגרתי, התחושה הזו גברה. ולא רק כשהייתי רואה אש היו נהיות לי טראומות, גם בחלומות, כל כך הרבה פעמים, חלומות נוראים שבהם אני מנסה לברוח מאש אבל הרגליים שלי לא זזות, ואני לאט לאט נשרפת... בקשר לבנים, זה כבר סיפור אחר, מהם דווקא לא הרגשתי פחד, בהם תמיד הרגשתי שאני שולטת, בהתחלה, אבל כל אחד שהייתה לי אתו מערכת יחסים רומנטית, תמיד מצא לעצמו את הדרך היצירתית ביותר לפגוע בי. ואחרי כל פגיעה, בא חלום, על אותו בחור. זה התחיל בכיתה ה`, אני ורון היינו הזוג היחיד בכיתה, הוא היה משוגע אחריי, כל הזמן קנה לי מתנות, שלח לי מכתבי אהבה כאלה, כל הבנים צחקו עליו בגלל זה, כל הבנות קינאו בי, ואני, לא הרגשתי משהו כלפי רון, רק הרגשתי שאני שולטת בו. אחרי חצי שנה, רון כבר הרגיש קצת מנוצל, הוא לא רצה להישאר פראייר, הוא החלטי להיפרד ממני, הוא הפיץ לכל השכבה שמועות איומות עליי. לא האמנתי על רון שהוא מסוגל לעשות לי דבר כזה, לא נשארו לי חברים וחברות אחרי הפרידה מרון. כולם שנאו אותי. זה היה כל כך קשה בשבילי, ילדה בכיתה ה`. באותה תקופה, בלילות, היו לי חלומות נורא מוזרים, חלמתי על רון, כלומר, זה לא היה רון בחלום, זה היה ילד בשם רומיאו, שכרע ברך, לא ראיתי למי, והתפלל לרחמים. ידעתי שזה רון. ידעתי. אחרי המקרה הכואב בכיתה ה`, אחרי שנה וחצי ששום ילד או ילדה לא דיברו איתי, עליתי לחטיבת הביניים, במקום חדש, שאף אחד לא הכיר אותי. ביום הראשון של כיתה ז` כבר שמתי לב לקמרון. הוא בא מאמריקה, הסתבר אחר כך, הוא היה מקסים. אופי מדהים, נראה מהמם... כל כך רציתי שהוא יהיה שלי. והמשאלה שלי לא אחרה להתגשם, נמשכנו אחד לשני כמו מגנט, אחרי חודשיים, כבר לא ניתן היה להפריד בינינו. למרות הרגשת השליטה שלי בו, אהבתי אותו, שנינו אהבנו אחד את השני מאוד. זה היה מקסים. עד שקמרון, יום אחד החליט שאני כבר לא בשבילו. הוא התקשר אליי ביום ההולדת ואמר שהשיר הבא מוקדש לי, הוא השמיע לי פזמון של שיר שלא הכרתי, אבל אני זוכרת את המילים: ``…כי אני שונא אותך שונא אותך כל כך את לא יודעת כמה, אני שונא אותך…`` כשהפזמון נפסק קמרון ניתק את הטלפון והשאיר אותי לבכות, זה היה כל כך כואב. ניסיתי לדבר איתו בבית הספר, אבל לא זכיתי לכל התייחסות ממנו. בלילה, בחלום, ראיתי נער בשם קלארק, ובדיוק כמו רומיאו, שידעתי שזהו רון, הפעם, ידעתי שקלארק הוא קמרון. בחלום שלי, ראיתי את קלארק עומד בלי יכולת לזוז ממקומו, כאילו שמשהו החזיק אותו שם, משהו שהוא לא יכל לשלוט בו, הוא צרח, יכולתי להבין את מה שהוא אמר, ``את יכולה לעשות לי מה שאת רוצה, בסוף אני אנקום בך!!!`` אחריו שמעתי צחוק מתגלגל של נערה שאותה לא יכולתי לראות, והתעוררתי בפחד, ידעתי שהחלום הזה אמור להגיד לי משהו. של מי היה הצחוק אחרי הצעקות של קמרון? תהיתי, האם יכול להיות שזאת אני??? החלטתי להתעלם מהחלום. לא היה לי כוח נפשי להתמודד עם זה. הייתי שבורה לגמרי. עד סוף כיתה ט`, קמרון לא יצא לי מהראש, לא רציתי לעבור בית ספר, לא יכולתי בלי לראות אותו, אפילו אם הוא שונא אותי, רק להיזכר בדבר המדהים שהיה לנו פעם. כשהייתי צריכה לעבור לתיכון, החלטתי להתגבר על קמרון, זה היה קשה, אבל החלטה היא דבר שצריך לעמוד בו. ביום הראשון של כיתה י`, הגעתי לתיכון, בדיוק כמו בחטיבה, שבו אף אחד לא הכיר אותי, לא ידע עלי שום דבר. היה לי קצת קשה לשכוח מקמרון. לכן כנראה, לא שמתי לב לכל המחזרים שהיו סביבי. אחרי כמה זמן, פתחתי קצת את העיניים, שמתי לב להרבה מאוד בנים שרוצים בקרבתי, ישבתי לי עם המחשבות על שני הניסיונות הרעים שלי, סרקתי את חבורת הבנים שכרכרה סביבי, נעצרתי על אחד מהם, לא יכולתי להוריד ממנו את המבט, מאור, קרוא לו. מהרגע ששמתי לב אליו, ידעתי שקמרון הוא היסטוריה. בדיוק כמו בפעם הקודמת, זו היי
תכנס אליה ותלחץ למטה על ``שליחה למעבד תמלילים`` או משהו כזה (יש לפעמים באגים בתכונה הזו, שלכאורה נראית פשוטה. כנראה שהיא באמת פשוטה, אבל עדיין יש באגים. לכן תצטרך לערוך את ההודעות, הוא שובר את השורות סתם ככה אחרי כמה characters). נעל, שיש לה במחשב ספריה עם הודעות שהיא כתבה (לא כולן כמובן), אבל היא פשוט לא זוכרת מה-זה-מה