האפור היום אפור מאוד...

I'm on fire baby! לא אכפת לי בכלל למי אני

עונה ועל מה העיקר לכתוב משהו
 
זה קצת כמו לבקש

להתפשט פה על גבי הפורום.
פעם הייתי יכולה לעשות אתזה ללא בעיה בכלל,
היום קצת מרתיע לי לענות על זה פה בגלוי מרב ההיסטוריה שיש לי ולו יחד.
 
הצלחת לבלבל אותי...

"לי ולו" זה לך ולנוסף? אם כן - אז ענית על השאלה, לא?

בכל מקרה, מרפרוף קצר לא נראה לי שהיית מאותם אנשים שהיו נחרצים בדעתם בנושא הזה, לא?

(או שבכלל לא הבנת את השאלה אותי, ובחיי שאני לא מאשימה אותך
)
 
נחרצות לעניות דעתי

לא עושה שום דבר טוב לדעתי בדרך כלל. תמיד יש את היוצא מן הכלל, גם אני פעם הייתי נחרצת בנושא מסוים ובסוף לכשהגיעה שעת השין לא הצלחתי להיות כל כך נחרצת ודעתנית מכל מיני סיבות.
לכן, לדעתי ולטעמי, עד שאף אחד מכל הכותבים הנחרצים בדעותיהם לא יהיו באותה הסיטואציה כל מילה שיגידו ויחליטו מראש שווה כקליפת השום.
אפשר להגיד הרבה דברים על הכתב, אבל כמו שאומרים, קל לדבר וקשה לבצע.

וכן, עניתי על השאלה, היית מובנת מאוד אפילו ל
ה כמוני.
 
עונה (קב' ביקורת\ניצל"שתי)


אני דווקא פנוי (רגשית, 'קשרית' לחלוטין וכו').
ופיסית כרגע מת משעמום על רכבת ישראל (כי קיבלתי טלפון נחמד מאוחר הבוקר שצריכים גם אותי).

הנבואה ניתנה לשוטים, ואני אינני שוטה (לפעמים כן, אבל זה חלק מהכיף של החיים).
אם ולכשיהיה קשר חדש כנ"ל (בתקווה לקשר ארוך, מעמיק, מעשיר ובלעדי כמה שאפשר מצידה) הוא יהיה מבחינתי סוג של מערכת יחסים (אין אחרת מבחינתי, סקס לא חסר לי),
כאחת כזו (מע' יחסים), אני לא חושב שאפשר לסיים משהו כזה במחי יד כפי שצויין פה (במיוחד אהבתי את הלינק ל"היט", הברקה!).
למרות האמור לעיל, אני מסכים עם חלק מהכותבים בשרשורפלצת שצריך לתת משקל יתר ותעדוף לפרטנר בבית. לא רק בגלל המחוייבויות המשותפות אלא כי יש איזשהו הסכם שלא בכתב והבנה כחלק מהזוגיות. במקום הזה ''של הבית'' מבחינתי יתחילו ויסגרו הדברים.
חזקו אימצו בתקווה שלא יהיו עוד נפגעים מכוחותינו ושנסיים במהרה את ביעור החמץ הנוראי הזה (נגמרת לי הסוללה, וסליח על ריבוי הסוגריים!)
חושיי
 
אני שותפה לתחושה ולדעה

שבן הזוג שלי והזוגיות בבית חשובים יותר מהכל, ושאעשה הכל על מנת לא לפגוע (בו) ולשמר (אותה). אבל משפטים כמו "רגשותיו של הנוסף אינם רלוונטיים" קצת גורמים אצלי לאובדן שלוות הנפש. אני מצטרפת לזמנית וחושבת שכשהזוגיות בבית טובה ומבוססת, וכשהתקשורת זורמת ופתוחה, אפשר לדבר על הכל, לגלות הבנה ואמפתיה, ולהבין יותר טוב אחד את מקומו של השני. ממקום כזה יכולים לקרות ניסים (בחיי, ניסים) ולהמצא פתרונות שאפילו לא חלמנו שאפשריים (מנסיון...)

ברור שאפשר לעשות "פוס", לקחת הפסקה כדי לחשב מסלול מחדש, להתרחק מעט כדי לקבל פרספקטיבה - הכל אפשרי. אבל לדבר על "חיתוך קר ואכזר" (ואם להודות באמת, ייתכן שגם מעט אימפולסיבי) זה בעייתי ביותר, ואני מאמינה שזה דבר שברוב המקרים נאמר ממקום תיאורטי בלבד.

(במאמר מוסגר: אני, באופן אישי, לא הייתי נשארת בזוגיות עם נוסף, בה "חרב החיתוך" מאיימת באופן תמידי על צווארי, בכל משבר, קטן כגדול, שעובר עליו ועל זוגתו. מהנסיון שלי, וממה שאני רואה, וקוראת, מסביב, יש לא מעט משברים כאלה, ורובם, כאשר הם מנוהלים בצורה נכונה, על ידי בני זוג אוהבים וקרובים, מצליחים להפתר).
 
רגשותיו של בן (זוג spouse) אף פעם אינם שיקול

לדעתי - כל אדם, בכל גיל, בכל מערכת יחסים כולל נישואים - כשהוא מגיע למקום שבו הוא שוקל להיפרד מזוגתו, אוי ואבוי אם הרגשות שלה (שהיא תיפגע) יהיו שיקול עבורו בהחלטה להיפרד או לא.
&nbsp
אוי ואבוי עבורו, ואוי ואבוי עבורה. אף אחד לא רוצה יחסים שבו בן הזוג נשאר איתך מתוך התחשבות בך.
&nbsp
כתבתי "רגשותיו של הנוסף אינם רלוונטים", הם לא רלוונטים להחלטה האם להיפרד או לא. בשאר התחומים הם כמובן מאוד רלוונטים.
&nbsp
ועוד משהו על דעתי לגבי הנוסף - כמה פעמים יצא לי להיות 'נוסף' שנפרדו ממנו בגלל רצון להשקיע בבית. וכשזה היה השיקול - נפגעתי רק קצת. הכי פחות שאפשר, כי מאוד כיבדתי את השיקול הזה.
&nbsp
לגבי הזגזוגים - מסכים במאה אחוז. יש לי טולראנס כלשהו לזיגזוגים אבל לא טולראנס גדול.

&nbsp
&nbsp
&nbsp
 
כמובן שאני מסכימה איתך

לא אשקול האם להפרד ממישהו (נוסף/עיקרי/וואטאבר) על סמך כמה והאם הוא יתעצב או לא. זה לא היה העניין (בדיון המקורי).

העניין היה מה קורה אם אני לא רוצה להפרד אלא רק נאלצת לעשות זאת בגלל נסיבות חיצוניות (חשובות ככל שיהיו). האם לא ניתן לנסות, תוך דיון מתחשב, אמפאתי והדדי עם בן הזוג העיקרי, לשנות את הנסיבות האלה. במצב כזה - כן, בהחלט. רגשותיו של הנוסף, שהופכים לעתים לכלי משחק בידי הזוג "העיקרי", הם קריטיים, לא רק משמעותיים.
 
למעלה