האפור היום אפור מאוד...

אני רק רוצה להעיר

שזוגיות זה לא פיקניק
וגם נישואים לא
ושלא תמיד לוותר על משהו שאנחנו מאוד רוצים לעצמינו זה כזה דבר נורא אם זה אומר שאנחנו שומרים על משהו שחשוב לנו
ולכן אולי באמת את בנקודה שבה את צריכה להגיד לעצמך בכנות מה חשוב לך. ומי.
 


 
אפור ואפור והגוונים שבינהם..

אני כמובן כותב מהגיגי עולמי הצר לחלוטין.. וכמו שאומר השיר - "קחי מה שתרצי"

אני וזוגתי אחד הם ועדיין שני חצאים המרכיבים את השלמות.
אם אני מביט על ציר הזמן, אזי מנקודת הפתיחה שלנו כזוג, ועד הלום, עברנו אינספור שינויים, כל אחד לבד, ויחד כזוג ומשפחה.
התנועה קדימה, יצרה בטבעיות שינויים אצל כל אחד מאיתנו, לעיתים עד כי העבר נראה, כאילו לא באמת היה.. גלגולים אנו קוראים לזה.
בעיניי, בלתי אפשרי שהקצבים יהיו אחידים. יתרה מכך, אם הקצב אינו אחיד ואחד מחצאים מושך אזי יכול להווצר קרע. ככל שנזהה זאת מוקדם ונתריע, ולא נחיה בויתור ומחשבות קורבנית, אזי יהא קל יותר, להבין מה הדרך החדשה.
אם אני מצליח להביט דרך עיניה של זוגתי, על הסיטואציה, ולא להשליך מה אני הייתי עושה, ואולי מצפה ממנה לעשות, אזי קל לי יותר להבין אותה.
אולי מה שנראה שחור, אינו אלא צירוף של צבעים שניתנים לפירוק, ברצון הדדי ותקשורת אמיתית... ואין מקום להיות מונע מפחד, אלא להכנס לעובי הקורה.

ביום שחדלתי לפחד מלאבד אותה הבנתי מה גדול הוא החופש.

אני לא מכיר כמובן את הסיטואציה,
אבל נדמה לי, שההרגשה הזו של כיאוס ואובדן, תמיד יוצרת דרך חדשה ונכונה יותר..
אין מקום לוותר על שאיפות, רצונות והגשמה. לעיתים זה עיתוי ולעיתים שינוי הדרך, אבל אני לא מאמין שניתן לאורך זמן, לחיות בויתור.. בסוף זה פורץ.
יש אולי מקום להבין, שאם הבחירה שלי היא עדיין לצעוד יחד, אז זה לא אומר לוותר על היעד, אלא רק לבדוק את שאר המסלולים ולחשב מסלול מחדש. אובדן של זמן לראייתי, הוא זניח לעומת אובדן חבריי למסע.

בסופו של יום
שאני מביט לאחור
למדתי לא לפחוד
מהצבע האפור.
 

liansun

New member
כתבת

כל כך יפה.
והראת לי נקודת ראיה שלא ראיתי קודם.
תודה רבה
 
הכל עניין של סדרי עדיפויות.

אני כמובן לא מכיר את הסיפור הפרטי שלך, ומרשה לעצמי להתלבש על הפוסט שלך עם אמירות כלליות, שאולי בינן לבין המצב הפרטי שלך אין דבר וחצי דבר, אבל עדיין, אני בוחר להרשות לעצמי .... :)

אם אני מתייחס לזוגיות מאפשרת, כאשר הבית הוא בעל משקל סגולי (בניגוד למיקבול בעולם הדייטים נאמר), אני חושב שזוגיות מאפשרת בריאה היא כזו שבה הבית (הקשר הראשי או כל מינוח אחר שנבחר) הוא זה שיש לו עדיפות מובנית ומוכרזת, ושהוא בראש סולם העדיפויות לשימור, גם אם ההורמונים משתוללים, והאנדורפינים מרקיעים שחקים ויש שם בחוץ אהבת אמת או זיון על.
זה נותן עוגן לשני הצדדים, ידיעה וודאות שמביאה רמה מסויימת לפחות של ביטחון בקשר שמאפשרת לזוגיות המאפשרת להתקיים עם תוכן וערך (וזה כמובן בניגוד למצב בו פותחים כדי לא לפרק מסגרת שלא נותר בה הרבה פרט לילדים משותפים/נדל"ן ...)
Having said that
בהינתן ועלה הצורך לעשות שינויים בזוגיות, לאחר דיונים, הבנה, פשרות אולי, מתן תרופות סבתא וטובות הנאה מיניות מופלגות - הייתי נוטה להכליל ולומר שצריך לאפשר את הסגירה, ולנהל ממנה דיונים מה כן ניתן לעשות למציאת פשרה מקובלת.
או ....
אם מדובר בגזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה ... אולי, אין ברירה אלא לפרק את הזוגיות הראשית (קרה, קורה ויקרה)
 

SDK10

New member
והירוק היום ירוק מאד

מי שמכיר אותו היטב יודע בהקשר הזה
שני דברים
האחד, זו המורה, המשוררת שאני הכי אוהב ושני ספרים שלה מונחים לי על שולחן העבודה דרך קבע
השני, שאני אומר שאין שחור ולבן אף פעם וכי יש 65,000 גוונים של אפור והוא מלא צבע ועומק

אז גם שהיום נסער מאד
השיר מסתיים באופטימיות של העתיד
שהוא יהיה ירוק מאד

לא אכנס לניתוח של השיר ושירה וכמה עומק ניגודי יש כאן
אך הוא בהחלט יכול להתיישב על מצב רוח שכזה.

יש מגוון של דיעות מה לעשות במצב שכזה ואף אחת מהן
לא תיתן 100% פיתרון ל- 100% שביעות רצון וכל שביל שיבחר
יהיה מי שירגיש את הפגיעה הרגשית בו.

מצד אחד יש את הזוגיות מבית שכאשר נאמרת אמירה שכזו
סימן שיש משהו. ככל הנראה היא אינה נאמרת ממקום שרירותי
כי סתם ככה בא לו או לה.
מצד שני, יש כאן נפשות, רגשות ומצב ריגשי שככל הנראה צד
אחד נמצא בו ומנהל מערכת יחסים שבה יש רגש.
זה לא חברת חשמל מורידים את השאלטר וזהו.

נכון, כולנו יודעים שמצב כזה יכול לנבוע.
מאין יום הדין שיכול פתאום להופיע.
אך כשהוא מגיע או אמירה כזו נאמרת
ואין זה משנה מה הגורם שלה היא כמו סכין
שננעץ אל לב עם רגש ורגשות

אז מה ?
ברור שצריך לדבר <כן כן, לפני שההיא תקפוץ עלי>
מה לעשות כשלא מדברים וכל אחד מראה מי יותר חזק
רבים מסביב סובלים וזה לא מוביל לשום מקום.
גם בדיבורים אין תמיד פתרון אך אפשר להבין גורם, מניע
לנסות ולחשוב על דרך או דרכים לעשות משהו, להקל לאפשר
ואלוהים יודע מה עוד

ומותר לקלל
למרות שאני לא מבין את גולדברג בעדינותה האירופאית
"ועוד לא קל לחשוב מול הרוח"
אך לצעוק ולקלל, כןןן לקלל מול הרוח את אמאמאמא של לא יודע מי
ובמיוחד בימים אלא את החמאס <מסיבות אחרות ואגואסטיות שלי>
אם זה לא עוזר... זה מה זה משחרר
לצרוח מול הרוח במלוא הגרון

ותראי איך גולדברג במקום הכי נמוך
"הסערה נוגעת בריסים,
ומשתבר כל רגע לרסיסים"

מסתכלת קדימה אל העתיד...
"אך הירוק היום ירוק מאוד"

אז...
לא יודע אם עזרתי במשהו
אך חיבוק תמיד יכול...
 
מתוך קריאת השרשור

רוצה להגיד שלסגירת / פתיחת הזוגיות לא צריך להיות בכלל קשר לנוסף/מקביל
ולכן דעתו בעניין וגם רגשותיו עם כל הצער לא אמורים להיות חשובים.
ומי שמקדש את דעתו של המקביל חוטא למה הכי חשוב בחייו ובזוגיות שלו.
כי חד משמעית אם המקביל שלי חשוב עד כדי שדעתו ורגשותיו יהוו שיקול בזוגיות שלי (בהנחה שהיא הכי חשובה ועליה אני רוצה לשמור)
משמעות הדבר - שהזוגיות שלי לא מספיק שלמה בפני עצמה
והאהבה הגדולה שלי היא דווקא בחוץ.
לא אומרת שאם צד אחד רוצה לסגור - צריך אוטומטית לקבל את דעתו, אפשר לדבר, לבעוט לריב להתווכח וכו'
אבל לא המקביל צריך להיות זה שיטה את המאזניים לכאן או לשם.
 
למה לא? ואם יש לך שתי אהבות? בבית ובחוץ?

הבית אמנם מקבל משקל יתר אוטומטית בגלל המשפחה ומשק הבית המשותף, אבל האם לרגשות שלי למישהו אחר ולרגשות שלו אין משמעות? ברור לי אגב שהנוסף שלי יזוז הצידה מידית אם הוא יחשוב שהנישואין שלי בסכנה בגללו וסביר מאוד להניח שגם אני אזיז אותו הצידה למרות האהבה הגדולה שלי אליו. אני באה דווקא מהצד השני. אני חושבת שאת הבעיות והקשיים שלי מול בעלי והפחדים וחוסר הביטחון שלי אני צריכה לפתור מולו ואני לא רואה את עצמי סוגרת לו מערכת יחסים באמצע. בשום פנים ואופן.
 
לפעמים

דווקא לקחת צעד אחורה
לתפוס פרופורציות על מה באמת חשוב ולהמשיך משם זו הדרך הנכונה.
לא נכנסת לסיפור כזה או אחר - כן נכנסת לסדרי העדיפויות
הנכונים לדעתי, אם סדרי העדיפוות הללו משתבשים כאמור
זה אומר שיש סיכוי שהמצב הפוך ושהוא "העדיף" על הבית.
ברמה האישית שלי - לא בטוחה שאקבל את הרצון של האיש לסגור את הנישואים ככזה ראה וקדש, אבל בהחלט
לא בגלל שהנוסף יהיה השיקול.
ואגב, להגיד שאת לא רואה את עצמך סוגרת לו מערכת יחסים באמצע, זה לעצום עיניים לכל אפשרות שאולי ותצוץ
ויש אינסוף מקרים שאני יכולה בשלוף לתת לך כדי שיבהירו את הנקודה הזאת
 
יאללה תני לי מקרים בשלוף

צעד אחורה זה דבר מבורך. אבל צעד אחורה בהגדרה הוא זמני. ברגע שבאים ואומרים שסוגרים וזהו זה שונה מהותית מלעצור ולקחת צעד אחורה.
את לא יודעת אם הנוסף יהיה או לא יהיה שיקול. אם זו אהבה גדולה שאת לא מאמינה שתחווי שוב זה עדיין לא שיקול בעיניך?
 
אם זו אהבה גדולה

אז אולי אני אשקול פירוד..

ודוגמא אחת קטנה, הבת שלך (חלילה) תפסה אותך ונכנסת לסרטים מהעניין, היא קטנה מידי בשביל להבין משמעות של זוגיות פתוחה
ומבחינתה היא נכנסת לסרטים שההורים הולכים להיפרד וכו' וכו', היא מפסיקה לתפקד לאכול וכו וכו'
יש אופציה של לעמוד במקום ולנסות לתקן, אבל כל איש מקצוע שתלכי אליו יאמר לך אחרת - מה תעשי?
תנסי לשקם את השלמות הנפשית של הבת שלך או תמשיכי בשלך (ואגב בלי קשר לאם הילדים שלך יודעים או לא קחי סצנה שבה הם לא יודעים)

ולגבי צעד אחורה עשיתי כמה צעדים אחורה ולא בהכרח חזרתי לאותה נקודה - כי כשצועים צעד אחורה - מנסים לתקן משהו שלא עבד טוב ולפעמים בצומת הזאת פניה אחרת יכולה להיות הדרך הנכונה..
 
לא הבנתי את הדוגמה שלך בכלל

ואיך את חושבת שלעשות בכאילו יעזור לשלמות הנפשית של הבת שלי? ואיך חוסר השלמות הנפשית שלי תעזור בדיוק? זה אפילו מצחיק הדוגמה הזו

&nbsp
אני לא נגד לנסות לתקן אם יש בעיה. נהפוך הוא. אני רק אומרת שזו לא רק לא הדרך אלא שזה יעבוד הפוך על הפוך. זה יעשה את הדברים לגרועים יותר לא יתקן בסבירות גבוהה. מכל מקום הבעיה מתחילה לדעתי כשאחד לא מוכן להישאר פתוח והשני לא מוכן לסגור. זה קצת כמו מישהו שרוצה ילדים ומישהו שלא רוצה. לא ברור לי האם אפשר לגשר על הפערים הללו אם זה ממש יהרג ובל יעבור לשני הצדדים.
&nbsp
&nbsp
 
רגע קראתי שוב את מתכוונת שהבת שלי תופסת אותי

ונכנסת לסרטים? אז מדברים איתה ומסבירים לה. ילדים קטנים מדי שלא מבינים גם לא מתרגשים אגב.
ואם הבת שלי תיכנס לסרטים כי אבא שלה חייל אז הוא יעזוב את הצבא? ואם הבת שלי תיכנס לסרטים שאמא שלה לא בבית כל יום באחת להכין לה צהרים אז מה?? אז יושבים ומדברים אבל מכאן ועד לשנות את אורח החיים שלי כי זה לא מתאים לבת שלי?! סליחה?!
 
למה שאת עושה עכשיו קוראים דיסוננס

אם הבת שלך תחטוף טראומה בעקבות מעשה שאת עשית
את מנסה לשכנע את עצמך שיש דברים גרועים יותר שיכולים לגרום לביתך לטראומה ואותם את לא יכולה למנוע.
אז נכון יש דברים שאת לא יכולה למנוע - את זה כן!
גם אם עכשיו את מחפשת הצדקות למה לא... את עדיין תעשי את מה שתוכלי
כדי שהטראומה תתגמד ותעלם, אני לפחות ככה מקווה

ואם הבת שלך תיכנס לסרטים כי אבא שלה בצבא, את זה אפשר לשקף ולהסביר ולמרות כל הקושי היא אולי לא תקבל אבל היא תבין (בעיקר כי הסביבה מכילה את זה)
לגבי העבודה זו אפילו לא דוגמא ברת השוואה
 
למה זה דיסוננס? זו תפיסת העולם שלי. הילדים

שלי לא יכולים לקבוע לי את תפיסות החיים שלי ואת דרכי החיים שלי כמו שאני לא יכולה ולא אקבע להם את תפיסות החיים שלהם כשהם יהיו בוגרים. כשאת שלמה עם דרך החיים שלך אגב, גם הסביבה תהיה שלמה איתה ובטח ובטח הילדים שלך.
זוגיות פתוחה לא גורמת לשום טראומה לילדים. בחיית

יותר מזה את אפילו לא יודעת איך משהו שעשית דרך אגב ושכחת מיד כן יגרום לאיזו טראומה או מעצור. אני חיה את החיים שלי כרגיל. חוסכת לטיפול הפסיכולוגי שממילא הילדים שלי יצטרכו, זוגיות פתוחה או לא. הילדים שלי לא ינהלו לי את החיים במובן הזה. זה כל כך ברור בעיני שמפתיע בעיני שיש מי שחושב הפוך.
 
אתן עוד דוגמה טסתי עם הילדים לדוקטורט

בחול. הילד הגיע ולא ידע מילה בשפת המקום. היה לו לא קל להשתלב. ואת יודעת מה? גם לחזור היה לו לא פשוט. עד היום אני זוכרת את הרגע שבו נכמר לי הלב כשהוא עמד יפה בתור למגלצ'ה וכולם עקפו ודחפו אותו והוא לא הבין מה קורה. בחיי שזה מעלה לי דמעות. אז לא לנסוע כי זה יכול לעשות טראומה לילדים? ואני יודעת שיכול כי אני עברתי טראומה של מעבר לארץ אחרת בגיל צעיר. אין מצב. בוודאי שאני אסע.
אני באמת לא מבינה את התפיסה שבה הילדים שלך מנהלים לך את החיים ברמות הללו. ממש לא מבינה.
 
איש באמונתו יחייה

אם הבן שלך "יתפוס אותך בשעת מעשה" להאמין שהוא ישכח זה לסגור את העיניים, אנחנו זוכרים טראומות מגיל קטן וזו טראומה לא דומה בכלל לטראומה של ילד בארץ זרה שלא מצליח לעלות למגלשה.
אני מאמינה שאם יקרה משהו כזה (וכאמור זו דוגמא) כל הדוגמאות שנתת יתגמדו בפני המציאות
לבן שלך עכשיו יש מצוקה והיא לא תיפתר כהוא ילמד את השפה, כי ילדים הם ילדים בכל מקום ואת זה עם כל הכאב הוא מבין

אבל בואי נקווה שלא נעמוד במבחן המציאות הזה - לא אני ולא את
ונסכים שלא מסכימים
 
איך הוא יתפוס אותי באמצע זיון?

נראה לך שאני עושה את זה בבית?
חוץ מזה אנחנו לא ממש מסתירים מהילדים שאנחנו בזוגיות פתוחה. לא מדברים על זה אבל גם לא מסתירים. והם יודעים שיש לי חבר שאני מאוד אוהבת.
ולא להסכים תמיד אפשר
 
דיברנו עליך?

או דיברנו על מקרה תיאורטי?

דיברנו על מקרה שבו הבת שלך תתפוס אותך... איכשהו
לא התחלתי לנבור איך ולמה, סתם העליתי דוגמא

לא מזמן שמעתי על מקרה שבת התקשרה לאבא שלה וביקשה שהוא יאסוף אותה
בעוד הוא בילה בצימר עם מאהבת, התגובה שלו היתה טבעית לאותו רגע
והוא שלח אותה לחזור הביתה לבד, אותה ילדה נאנסה בשעות שהאבא שלה בילה בצימר..
נראה לך שהאיש יכול להישאר בקשר עם המאהבת אחרי דבר כזה?
(אני אגב, מקווה ומאמינה שהסיפור הוא אגדה אורבנית שמנסה להמחיש לנו מה באמת חשוב בכל רגע נתון, אבל בלי קשר תיאורטית סיפור כזה יכול לקרות)
 
למעלה