אין רעיונות לשם חדש
New member
האמת
שאין לי מה לרשום. מרגיש לי שאני צריכה להוציא למרות שאני ממש משתדלת שלא. ככה זה. ככה עכשיו ככה קורה. זמן של חורף. זמן של חורף מתחיל ואני עכשיו קולטת שאין בי כמעט כנות. במילים האלו שאני רושמת עכשיו אני קולטת את עצמי. הרבה זמן שלא קרה לי ל'תפוס' את עצמי בחוסר כנות שכזו. ואולי זה רק מילים מסתירות אבל מילים נושמות. מילים שרק אני אבין אח"כ אבל יתנו לי בלי לשים לב נשימה. ..... בקריאה. בקריאה שאני לא כ"כ מאמינה, בלי ענייני עתיד. בקריאה ראשונה, היא אמרה לי שאני צריכה אהבה. שאני צריכה שיתוף. בקריאה ראשונה. יחד עם הכל. בקריאה ראשונה היא אמרה לי שאני יש שתיים ואמרתי נכון. תמיד אמרתי שאני קיצונית. או טוטל פה, או טוטל שם. בלי הרבה אפורים. ומנסה לרגע להיות כנה עם עצמי. אמיתית. אפילו אני מרגישה לא בדיוק מחוברת לעצמי לאחרונה ובכלל. אני חזרתי לשם. למקום ההוא שלי שרציתי לעזוב. למקום ההוא שרק אני חיה בו כשאף אחד לא נוגע. כשאף אחד לא מתקרב. בגלל אחד שלא יודע. למקום ההוא. ואיזה מישהו שאמר לי היום שאי אפשר להתקרב אליי. ובמקום להסתבך הבאתי לעצמי איזה חיוכון קטן, כאילו שזה דבר טוב. שאי אפשר להתקרב. ואמרתי לעצמי עוד לפני כמה זמן... וחשבתי. חשבתי שאני אחרי זה. חשבתי לא נכון. כי אני כנראה לא נמצאת אחרי זה. אחרי האגו שלי. אחרי ה'לבד' הכ"כ ממכר. וכנראה שצעדתי רק במחשבות ובמילים. וכנראה שזה לא ממש מספיק. ממש לא מספיק. וההיא שאמרה לי לא לחזור על זה. לא לחזור כמו אז, שההתמודדות שלי הייתה להינעל. לשתוק. לא לדבר על זה כמעט אם בכלל. ואמרתי לה שאני לא חוזרת על זה. שיש לי את הרגעים שבהם אני מוציאה אבל אני לא יודעת עד כמה זה נכון ועד כמה לא. נכון שדיברתי, אבל כמו שאמרו לי..אני "מדברת בכותרות". תמיד יש מאחורי המילים שלי יותר. כל החוזק הזה מגיע מהמקום הכי חלש. הכי כואב. מי יודע אולי מחר במקום ההוא אני אוריד כמה דמעות. אולי מחר כבר יותר מידי 'מחר'ים כאלה. לא מחכה להתפורר. אפילו ההתרסקויות שלי נסתרות. יש לי כ"כ הרבה כאב ואין לי מושג איך אומרים אותו. ואין לי מושג איך מתקרבים אליי. ואין לי מושג איך נוגעים בו. יש לי כ"כ הרבה כאב. שנמצא מתחת לכ"כ הרבה דברים שזרקתי מעליו. יש לי כ"כ הרבה כאב. קבור.
שאין לי מה לרשום. מרגיש לי שאני צריכה להוציא למרות שאני ממש משתדלת שלא. ככה זה. ככה עכשיו ככה קורה. זמן של חורף. זמן של חורף מתחיל ואני עכשיו קולטת שאין בי כמעט כנות. במילים האלו שאני רושמת עכשיו אני קולטת את עצמי. הרבה זמן שלא קרה לי ל'תפוס' את עצמי בחוסר כנות שכזו. ואולי זה רק מילים מסתירות אבל מילים נושמות. מילים שרק אני אבין אח"כ אבל יתנו לי בלי לשים לב נשימה. ..... בקריאה. בקריאה שאני לא כ"כ מאמינה, בלי ענייני עתיד. בקריאה ראשונה, היא אמרה לי שאני צריכה אהבה. שאני צריכה שיתוף. בקריאה ראשונה. יחד עם הכל. בקריאה ראשונה היא אמרה לי שאני יש שתיים ואמרתי נכון. תמיד אמרתי שאני קיצונית. או טוטל פה, או טוטל שם. בלי הרבה אפורים. ומנסה לרגע להיות כנה עם עצמי. אמיתית. אפילו אני מרגישה לא בדיוק מחוברת לעצמי לאחרונה ובכלל. אני חזרתי לשם. למקום ההוא שלי שרציתי לעזוב. למקום ההוא שרק אני חיה בו כשאף אחד לא נוגע. כשאף אחד לא מתקרב. בגלל אחד שלא יודע. למקום ההוא. ואיזה מישהו שאמר לי היום שאי אפשר להתקרב אליי. ובמקום להסתבך הבאתי לעצמי איזה חיוכון קטן, כאילו שזה דבר טוב. שאי אפשר להתקרב. ואמרתי לעצמי עוד לפני כמה זמן... וחשבתי. חשבתי שאני אחרי זה. חשבתי לא נכון. כי אני כנראה לא נמצאת אחרי זה. אחרי האגו שלי. אחרי ה'לבד' הכ"כ ממכר. וכנראה שצעדתי רק במחשבות ובמילים. וכנראה שזה לא ממש מספיק. ממש לא מספיק. וההיא שאמרה לי לא לחזור על זה. לא לחזור כמו אז, שההתמודדות שלי הייתה להינעל. לשתוק. לא לדבר על זה כמעט אם בכלל. ואמרתי לה שאני לא חוזרת על זה. שיש לי את הרגעים שבהם אני מוציאה אבל אני לא יודעת עד כמה זה נכון ועד כמה לא. נכון שדיברתי, אבל כמו שאמרו לי..אני "מדברת בכותרות". תמיד יש מאחורי המילים שלי יותר. כל החוזק הזה מגיע מהמקום הכי חלש. הכי כואב. מי יודע אולי מחר במקום ההוא אני אוריד כמה דמעות. אולי מחר כבר יותר מידי 'מחר'ים כאלה. לא מחכה להתפורר. אפילו ההתרסקויות שלי נסתרות. יש לי כ"כ הרבה כאב ואין לי מושג איך אומרים אותו. ואין לי מושג איך מתקרבים אליי. ואין לי מושג איך נוגעים בו. יש לי כ"כ הרבה כאב. שנמצא מתחת לכ"כ הרבה דברים שזרקתי מעליו. יש לי כ"כ הרבה כאב. קבור.
