האמנם מעבדות לחירות?

[יעל נור]

האמנם מעבדות לחירות? ../images/Emo157.gif

או שמא מחירות לעבדות אחרת? אתם בטח מכירים את זה. החגים מגיעים. מתחילים לחשוב מה לעשות. ביחד? לחוד? הם יזמינו, הם לא יזמינו? להתעקש, לא להתעקש? חגים זאת תקופה קשה. אצל זוגות סטרייטים לרוב זה הולך פעם אצל ההורים שלו ופעם אצל ההורים שלה. אצלנו, אצלנו זה איכשהו לא ברור ומובן מאליו... וזה מייאש. נמאס לנו לעשות את החגים בנפרד. אצל ההורים שלי לא כשר לפסח (וגם חילוני נורא), אצל ההורים שלה אמנם דתי וכשר, אבל אני לא מוזמנת... אנחה. למה הכל מסובך כל כך תמיד? החלטנו "לשבור את הכלים" ולעשות את החג ביחד. בלי המשפחות ועם חברים. ובכל זאת זה מתסכל שהם מעמידים אותנו במצב שבו אנחנו צריכות לבחור. הם לא רואים שזה פוגע גם בהם? לא איכפת להם? אני יודעת שהתשובות הן שהם לא מבינים ושדווקא איכפת להם מאוד. שזאת הדרך שלהם לנסות להשפיע על הבחירות שלנו, אבל זה מייאש, העבודה הסיזיפית הזאת. בכל פעם שנדמה שיש איזושהי התקדמות מגיע חג וזורק אותנו אחורה, מבהיר שההתקדמות היא מדומה. מכאיב מה שזה עושה לה ולנו. בא לי לנער את כולם. את ההורים שלי, את ההורים שלה, לצעוק להם שהם מאבדים אותנו, לטלטלאותם עד שהם יבינו איזה מחיר הם גורמים לנו לשלם. והנה אני שותקת להם עוד חג. הורים, למה הם לא נותנים לנו את כל ההזדמנויות שאנחנו נותנים להם? מעבדות לעבדות אחרת...

"ואף על פי כן נוע תנוע!" חג אביב וחירות לכולנו! (כן, גם להם שבסוף אולי יבינו...). יעל

|אני יודעת שבסוף יהיה טוב, רק למה הסוף תמיד כל כך רחוק? חיוך קטן. הבית כמעט כולו כבר כשר לפסח. תחושת סיפוק מציפה אותי.|

 

[יעל נור]

וגם תמונה... (ככה ברוח העבדות)

עבדים היינו.... ועודנו? יעל

|"עתה, עתה בני חורין, בני חורין...."|

 

[doroni25]

אני הצלחתי .....

הודעתי שאני לא משתתף החג הזה בארוחה המשפחתית אבא שלי כמובן ניסה להפעיל את כל שיטות הנגד שלו מרגשנות חג יתרה לכעס מרוכז ואיומי רצח ועד להעלבות עמוקה אבל הודעתי לו שהחג הזה אני בירושלים עם חבר טוב אחד על אחד וזהו... יהיהו עוד חגים ועוד אירועים ולעשות עניין מארוחת חג זה ממש לא לעניין (טוב אז אולי הבטחתי השתתפות בשבועות) זו לא הראשונה ובטוח לא האחרונה בארוחות החג המשפחתיות גם אחותי קפצה על עניין בהתלהבות והודיעה שהיא באילת אצל חברים אני חושב שיצרתי תקדימון אצלנו בהתחשב בעובדה שעד עכשיו טופס שיחרור קיבל מי ששהה בחו"ל וגם שם התלבשה אליו משפחה כלשהי בהצלחה לכל מי שדורש ורוצה קצת איורור מהטקסיות המכבידה שנוחתת עלינו מדי חג אני חושב שברגע שהם מבינים שאנחנו לא באים כמובן מאליו שיש לנו אג'נדה משלנו וחיים פרטים ושאנחנו כבר לא חלק מהרכוש שלהם אז יותר קל להתנהל מולם אבל ....כל אחד וה"תיק" שלו שוב בהצלחה ושיהיה חג שמח לכוווולם

 

[ערבהאיןקץ]

הפוך על הפוך ../images/Emo34.gif

אצלינו, זו כבר השנה השלישית, שליל-הסדר נערך אצלינו. סבאסבתא משני הצדדים - מוזמנים. רשמית וחגיגית. מי שרוצה - בא, ומי שלא.... לראשונה, צדשני הוציא השנה מסר חדש: "היינו באים אלמלא הכשרות החשודה בביתכן!" נו... עכשיו כבר לא נספיק, אבל הודענו חזרה, שבשנה הבאה יהיה כשר למהדרין שבמהדרין. נראה מה יהיה... בכל מקרה - חובה להתעקש!

 

[טושות]

מממ...

מעניין. לפני זמן רב פעם. לראשונה כשהצטרפתי לפורום ההוא. שאלתי בעניין הוצאת הסבתא מהארון. היה לי לא כל-כך פשוט עם התשובות שלך אז. הרגשתי בורה כזו, תמימה. לא'מבינה. אני אולי עדין. אבל שמחה מאוד לספר שאת הפסח הזה כמו חגים אחרים בעבר אנחנו עושות בבית הסבתא שבארון. טוב, בכלל חלה התקדמות מרשימה לאחרונה, שבכלל לא סיפרתי עליה. אבל אנחנו שם. משפחה קטנה ומצומצמת. אז היא עוד לא קוראת גם לי: אמא. מי יודע אם אי פעם... חג מאוד, מאוד שמייח!!!

 

[kid of love]

חג החירות...

אם תמצאי את הדרך לטלטל אותם, ולגרום להם להבין משהו, אני מאוד אשמח לשמוע עליה. לא מזמן אמא שלי אמרה לי משהו סטייל "בקרוב אצלך" וכמובן שמאוד נפגעה כשלא אמרתי לה "תודה", או הראתי כל סימן אחר של הסכמה בנושא. בכלל- יש להם מין לגיטימציה להיפגע נורא, מכל דבר, ומותר להם להעיר הערות שהם לא היו מוכנים לשמוע מאיתנו. הם לא חושבים שזה מאוד מעליב שהם לא מקבלים אותנו כמו שאנחנו? פוגע שהאנשים שהכי רצית הבנה וקבלה מהם, לא מסוגלים לתת לך? מאכזב שהם לא מסוגלים להכיל את השוני שלך? כבר לא אותם אנשים חזקים עם סולמות שמגיעים עד השמים... יש בהורים קטע מעצבן- הם מקבלים אותנו. נטו. רק לא את הנטייה שלנו. זה כמובן לא עוזר לנו, כי אנחנו מכלול, ואז צריך לבחור. רובינו צריך לבחור. אם לספר- ומה, אם לשתף- ובמה, אם לשקר אז את כל מה שכרוך בזה. יש שיחליטו להלחם, ויש שיחליטו לוותר על עצמם עד ש... (עד שמה, בעצם?) כרגע אני גר איתם, וגם קצת תלוי בהם. בינתיים אני משחק את המשחק שלהם- ועד הסוף. אז אם לא לספר- אז לא לספר כלום, אמנם אז אני לא בסדר שאני לא מספר, וגם לא מתעניין, ובכלל שאי אפשר לדבר איתי, אבל אני לא מתכוון לעשות את כל הויתורים, ואם אני כבר עושה אותם, אז שהמחיר יתחלק בין שני הצדדים. הבטחתי לעצמי (ואני מתכוון לקיים), שברגע שאני אוכל להתמודד עם התוצאות, אני אעמיד אותם מול זה, ואתן להם לעשות את הבחירות שלהם, אני את שלי כבר עשיתי (ואני בהחלט מסכים עם הדרך של ערבה) בינתיים אני נאלץ להסתפק בסיבובים מהירים וקטנים, שאני מקווה שעוזרים להם להבנה שה"נשק" שלהם יכול לפגוע גם בהם... ומשהו קטן בהקשר של החג החירות- זה חג של יציאה מעבדות לחירות, אבל רק חירות מעבדות? זאת קצת גישה של קורבנות , וכעם, ההסטוריה שלנו באמת רצופה בקורבנות, בעבדות, ובשחרור ממנה. אבל החירות האמיתית היא החירות ל(מה שלא יהיה), ולא רק מ(מה שלא יהיה), כפי שאומרת התפיסה המקובעת שלנו. החירות להיות מי שאנחנו, למשל. חג שמח!

 

[ערבהאיןקץ]

אל תמהר להסכים איתי...

כי אני חוששת שאנחנו לא כ"כ מסכימים

"בינתיים אני נאלץ להסתפק בסיבובים מהירים וקטנים, שאני מקווה שעוזרים להם להבנה שה"נשק" שלהם יכול לפגוע גם בהם..." - נורא כואב לי לשמוע מישהו מדבר ככה על הוריו... כואב לי כבת, וכואב לי כאמא... כתבת שההורים "כבר לא אותם אנשים חזקים עם סולמות שמגיעים עד השמים"... אבל הם מעולם לא היו!!! פשוט, פעם אתה היית כ"F קטן ורך, אפילו ללכת בעצמך לא יכולת. ואז הם נראו לך ענקים, עצומים ובלתי פגיעים... תחשוב עליהם היום, ותגלה שהם מאד פגיעים... למה לך לפגוע בהם בסיבובים קטנים ומהירים? לא עדיף לעזור להם להתמודד עם האכזבה שספגו? עם הכאב ?

 

[kid of love]

אני מסכים איתך,

אבל את לא חייבת להסכים איתי

אז ככה- בקשר ל"כבר לא אותם אנשים חזקים..."- אולי זו הייתה התפיסה שלי, כשהייתי קטן. התפיסה שלי התבררה כשגויה. גם התפיסה שלהם אותי. האכזבה שהם ספגו לא בלעדית להם. גם אני התאכזבתי מהם. גם אני פגיע, ובכל זאת מקבל יחס של "ילד רע". מישהו אחד יותר חשוב מהשני? אני אכן חושב שצריך לתת להם את המקום ל"אבל", אבל החלומות שנהרסו להם לא חשובים יותר מהאושר שלי. בכלל, הכותרת הזאת, של "אבל"- ממשי ככל שיהיה, היא גם סוג של "הגנה" שאמורה למנוע מהם להפגע, ע"י זה שאני לא אפגע בהם, ע"י זה שאני לא אהיה מה שאני. הגיוני? מאז שסיפרתי להם, הם לא מסוגלים לבוא ולהגיד שום דבר. אני לא יכול להעלות את את הנושא, כי אני לא רוצה לחשוב מה זה יגרור. אני לא דואג "להכניס" להם כל הזמן- לא לזה התכוונתי, אבל בהחלט בעד לעורר אצלהם נקודות למחשבה, בקטן. הבהרתי להם שאני אשמח לעזור להם להתמודד, אבל הם בוחרים שלא להתמודד. בין אם זה להיעלב ממני, לשאול למה אני לא יוצא עם ידידות שלי ועוד מניפולציות שמראות איזה מקום הם משאירים לבחירות שלי בחיים שלי. אני לא יודע איך ההורים שלך התייחסו אליך כשיצאת מהארון (נדמה לי שכתבת שהם לא ממש התגאו...), אבל לי, כבן ואולי גם כהורה לעתיד, כואב יותר שמישהו אחר חושב שהוא יודע מה אני ומה טוב בשבילי, או שמישהו יקבע לי איך אני צריך לחיות. אני עושה את הבחירות שלי, ומוכן להתמודד עם התוצאות. אני מכלול שלם, ואני לא יכול להפריד בין האהבות שלי לאילן היוחסין שלי. אגב, להכנס להריון כשההורים עדיין בארון זה לא סוג של "פגיעה"? להזמין אותם לסדר אצלכן זה לא להעמיד אותם מול עובדה? (וזאת דווקא אחלה דרך, לדעתי, ולזה בדיוק אני מתכוון. טוב, לא בדיוק להכנס להריון...) אני נותן להם להתמודד רק עם הרעיון, וגם בזה הם מתקשים, ומסרבים להתמודד עם זה. יש לי סבלנות, ואני מוכן לעזור להם, אם רק יראו נכונות קטנה. אני מאוד מכבד אותם, אבל גם לי יש רגשות, ועל זה אני לא מוכן לוותר, ויש דברים שאני לא מוכן להכנע להם. מצטער אם יצא לי מבולבל מידי... אני לא חושב שהתפיסה שלי שונה בהרבה מזו של יוסי, ואולי אפילו משלך. אני במקום קצת שונה (מגורים, זוגיות, אולי אפילו קצת ארון), ובגלל זה גם התגובה שלי שונה. אני מאוד מקווה שדברים ישתנו לנו איפשהו, ושהכאב יחלוף לו...

 

[ערבהאיןקץ]

הייי - יש הבדל גדול -

בין לגלות הבנה וחמלה כלפי ההורים, לבין לתת לזה לגרום לך לא להיות מאושר, או לא לחיות את חייך בדרכך. וודאי שחייבים להעמיד את ההורים מול העובדות. ללא ספק. אבל צריך לעשות זאת באהבה, לא מתוך מלחמה. אגב, כשכתבתי שזו השנה השלישית ברציפות שהסדר אצלינו ואנחנו מזמינות - טעיתי: הפעם הראשונה היתה לפני 9 שנים... הפעם השניה היתה לפני שנתיים. השלישית - השנה. ככה אני, גרועה בתאריכים - עד שבאה אישתי ועושה סדר (תרתי משמע). בשנים שבאמצע, מעולם לא נפרדנו בחגים, בקבלות שבת או בימי הולדת... בד"כ היינו אצל הוריי, ולעיתים אצל הוריה.

 

[kid of love]

אז שוב...

אני בהחלט מבין את ההורים שלי, שקשה להם וכו'. לא הוכרזה מלחמה בכלל. אני לא יודע אם הצבת העובדות נעשית באהבה או מתוך כעס, אבל הגורם לא חשוב, אלא האופן שבו זה בא לידי בטוי, ובקטע הזה אני ממש בסדר איתם- נחמד ועושה המון ויתורים כדי לא לפגוע בהם חלילה. מצד שני, אני לא חושב שלנצח אני אהיה מוכן לויתורים האלה, ואז הם יצטרכו להחליט מה הם עושים עם זה. לא בכעס, אלא מתוך כוונה לממש את עצמי. נכון, אני כועס, אני פגוע, ואני עוצר את עצמי בגללם. אולי נגיע לשלב כזה שאני אוכל להגיד להם. אולי לא. הם עשו, ועדיין מידי פעם עושים מניפולציות למינהן. אמנם לא עבר המון זמן, אבל קצת בכל- זאת עבר. מה לעשות, התקשורת דפוקה. הם כנראה מדחיקים, או מתכחשים, או מקווים מאוד (מאוד!) שזה יעבור. אולי הנושא יעלה שוב בקרוב, ואז נראה לאן ממשיכים משם... מה שבטוח בזמן הקרוב הם לא ירצו אפילו לדעת שיש לי חבר, שלא לדבר על לפגוש אותו, בטח שלא להיות איתי בקשר אחרי זה. אבל בי יש הבנה, חמלה וקבלה. חג שמח!

 

[עודד א]

מפסח לפסח

בשנה שעברה: הריח של הסוף התחיל להיות ממש ממש חזק. דווקא אז הוא התעקש לעשות את סדר הפסח ביחד. ההורים שלי נסעו לחו"ל, כך שהבחירה הייתה קלה יותר ובשבילי זה היה סוג של מבחנון התאמה אחרון בינינו. הגענו לבית הוריו. אני הסתתרתי מאחורי עציץ ענק, בקבוק יין איכותי והסמקה בולטת. האווירה הייתה חמימה במיוחד. הייי, אפילו קיבלתי מתנה מההורים שלו. ישבתי ליד האבא בראש השולחן והאמא דאגה שאני אוכל כל הזמן. הייתה גם מתנה שקיבלתי, בקיצור- מישפוחה. אחרי זה זה נגמר בינינו. לקח לי המון זמן להבין שהוא עשה מעשה אמיץ מאוד ומשמעותי מאוד בשבילי ובשבילו. חבל רק שבשבילנו זה היה מאוחר מידי. והיום: אני והיחיד שלי חוגגים בנפרד, איש איש בביתו. זה לא נורא בכלל (למה לעזאזל שיאכל גפילטע פיש, המסכן...). אני מקווה שבשנה הבאה נעשה מה שמתאים לנו. אם נרצה, נעשה חג ביחד. ולכולנו, חג חירות אמיתי. כזה שייתן לנו להרגיש חופשיים ואמיתיים עם מי שאנחנו ועם מי שאנחנו אוהבים. חג שמייח

 

[InnerKid]

עבדות וחירות פנימית וחיצונית

יעל, עם כל הכאב שלך שבהחלט עובר כאן דרך ההודעה הכתובה, אני רוצה להאיר כמה נקודות אחרות.. משום מה יש לי דה-ז'וו להודעה כמעט דומה שפרסמת בשנה שעברה (ותקני אותי אם אני טועה, כי לא ניסיתי באמת לבדוק את זה..

) קודם כל, לגבי עניין הבחירה. את כותבת דבר מאוד תמוה מצד אחד וכל כך נכון מצד אחר. את אומרת שזה מתסכל שמעמידים אתכן במצב שבו אתן צריכות לבחור מצד אחד, ומצד שני רק היכולת שלכן לבחור היא זו שמאפשרת לכן לשבור את הכלים, כמו שאמרת. ביניכן לבין ההורים שלך, וביניכן לבין ההורים של זוגתך יש סוג של חוזה, ואתן שברתן את החוזה. אמנם זה הגיע למצב מאוד מתסכל, מאוד קיצוני, ומאוד לא רצוי מבחינך, אבל זה מה שגרם לכן לנקוט עמדה ופעולה ולהצהיר במעשים שלכן - הביחד שלנו והזוגיות שלנו חשובה לנו יותר בסדר פסח מאשר עם ההורים. וזאת הבחירה החזקה והאמיצה שלכן, שבאה ושברה חוזה מתוך האהבה שלכן. ונכון שזה קשה לכל אחת ממכן וששתי הסיטואציות הן לא מועדפות עליכן - לא שתהיו שתיכן ללא המשפחה ולא שתהיו כל אחת אצל משפחתה היא. זה צעד גדול מאוד שיכול להביא איתו שינויים במערכת היחסים ובחוזה שלכן מול ההורים שלכן, ביחד וכל אחת בנפרד. אני לא יודע לאיזה שינויים, אבל זה לא יוכל להשאיר את המצב כפי שהיה עד היום. תזכרי יעל שאת לא באמת יודעת למה נועד כל דבר. כמו שלהם יש את הדרך שלהם להשפיע על הבחירות שלך, לך יש את הדרכים שלך להשפיע על הבחירות שלהם. והצעד הראשון הוא זה שהחלטת הפעם לעשות משהו שונה, משהו שלא כמו כל שנה, משהו שכמו שאת מתארת את זה יעשה הדים לא קטנים במשפחות. בינתיים את לומדת מתוך הקשיים האלה. את לומדת על עצמך, על הבחירות וההחלטות שלך, בינתיים את גודלת ונמצאת במצב שבו את בוחרת לעצמך את מה שנכון לך באמת. ועם כל הכאב, וכל הקושי, את לא יכולה לוותר על עצמך, על החיים שלך ועל הדרך שלך עבור אף אחד. את יכולה לראות את זה כחלק ממסע שלך מעבדות לחרות, ותני לעבדות ולחירות איזה פרשנויות שנכונות לך.. ישנם כמה מקדשים בודדים שנותרו לך כאדם, וזהו אחד מהם. אל תוותרי עליו. ותחיי.

וחג שמח..ולא לאכול יותר מדי

...זה לא טוב לקיבה

מאור

 

[yosef 30]

את הבחירות אנחנו עושים

יעל אני יכול להבין את הקושי שצריך להיפרד כל הזמן ולחגוג לחוד. אני מכיר את זה לא רק בחגים אלא גם בשבתות (בערבי יום שישי) אני הולך לאבי לבד, וגיא נשאר בבית. לא קל להפסיק ללכת לארוחות יום שישי האלה, במיוחד שעבורי הם מאוד חשובות ואני אוהב את כל הטקסיות שיש בזה. אך לאט לאט התחיל להימאס לי, ללכת כשאני מרגיש שאני כלכך רוצה להיות עם גיא ולהמשיך את השבת ביחד בלי ששום דבר ייקטע לנו אותה באמצע. אז אני התחלתי מה שנקרא "לגמגם" ואחרי החג זה יהיה גימגום יותר רציני, אני יילך פחות. החג הזה אני עושה עם גיא ביחד, החלטת שאין לי כוח יותר לחגוג לבד, כולם מגיעים עם הבני זוג שלהן ורק אני מסתכל כל הזמן על השעון מתי זה ייגמר ואני אחזור הביתה. בהתחלה פחדתי מהתגובה של אבי, מה הוא יאמר על זה שאני לא מגיע לפסח. במיוחד אני הזכר היחיד במשפחה כרגע וכו'. אך שבוע שעבר אמרתי לו "אבא אני לא מגיע לחג הפסח" הוא ענה לי "בעיה שלך" ולא הוסיף מילה. אני כמובן אמרתי "לא זה בכלל לא בעיה, ההורים של גיא בחו"ל ואני לא רוצה שהוא יעשה את זה לבד". וכמובן שלא הייתה תגובה. הוא התקשר לאחיות שלי ואמר שאני חוצפן. בסדר ידעתי שתהיה תגובה, וגם גיא חשב שאני כן צריך ללכת, אך אני הסברתי ואמרתי שאין לי כוח לתת להם את המושכות של חיי ולהתנהג לפי מה שהם מצפים. הגיע הזמן שאני אקח עוד קצת אחריות על חיי וקח עשיתי. אני אמוד שמייח על זה ומרגיש מצויין. אבא שלי כועס עליי גם ככה בלי שום קשר לחג ולא אומר מילה, אז כבר זה המצב אז עד הסוף. בחג הזה אנחנו נוסעים לאחותי, שגם בחרה לא להגיע לבית אבי, על מנת שלא נהיה לבד אני וגיא והזמינה אותנו אליה. אני חושב שכך ההורים לומדים שזה לא משהו שעומד להשתנות, אני יודע שקשה להם וכואב לי על כך, אך אני יודע שגם לי קשה. אין לי דרך לרפא את הכאב שלהם בעוד אני כואב בעצמי, אך יש לי את היכולת לרפא את שלי. חג חירות שמייח, שנדע לראות את עצמנו כבני חורין של הפחד והשתיקה. באהבה יוסף.

 

[ערבהאיןקץ]

שאלה קטנה:

כשאני הייתי ילדה, היה סיפור שכל הילדים הכירו... "אבא קנה לי נעליים". מכיר? אבא אחד, קיבל מברק 3 ימים לפני הפסח, מבנו - תלמיד בעיירה מרוחקת. בוא קרא את המברק והאדים כולו. מדוע אתה כועס? שאלה האם. "ראי את החצוף הזה, מה הוא פוקד עליי בערב החג: "אבא! קֻנה לי נעליים!!!" לקחה האם את המכתב בידה, הציצה בו, ודמעה זלגה על לחיה.... "שמע נא אישי, והקשב לבדידות ולתחנון שבקולו של הנער, הרי הוא כותב"- הקריאה האם בקול רך: "אבא, קנה לי נעליים..." אנילא מכירה את אביך.. אבל מה היה קורה לדעתך, לו במקום : "אבא אני לא מגיע לחג הפסח!" - היית אומר לו : "אבא, לא משאירים אדם לבדו בליל הסדר...האם אוכל השנה להגיע לחג עם גיא?"

 

[yosef 30]

היי ערבה

אני מסכים עם מה שאת אומרת, ונכון בהחלט יש משמעות לדרך בה אנו קוראים מכתב/הודעה כזו או אחרת. אני יכול לומר שאני הולך לאבי מדיי שבוע, מתקשר אליו, וגם בארוחות יום שישי. דיי קשה לי להתקרב אליו, כי הוא נסגר והוא כועס מאוד, הוא מדבר עם אחיות שלי ומוציא שם את הכעס, לפעמיים הדברים שאני שומע הם מאוד מכאיבים לי מבפנים. כשאני הולך אליו והוא לא מדבר איתי זה מפריע. כשאני מנסה לפתח שיחה והוא עונה לי תשובות קצרות זה פוגע. המקום הזה של הדחייה שלא פוסקת סוגרת גם אותי. זה לוקח אותי אחורה ואני מנסה להתנגד לכוח המשיכה הזה, ובכל זאת מנסה להיות שם. אבל כמה אפשר לספוג דחייה, גם לי יש רגשות, גם לי זה טרי, וגם אני רוצה שייקבלו אותי כמו שאני, במיוחד ההורים. בארוחת ערב יום שישי כבר לא מדברים כמו פעם, אני מרגיש כאילו אני לא שם, אוויר, הוא לא מתייחס אלי וזה פוגע מאוד. לא זרקתי את זה בפני אבי כשאמרתי לו "אני לא מגיע לחג". שאלתי אותו מי מגיע?, ואז אמרתי לו שהחג הזה אני לא מגיע, והסברתי למה אני לא מגיע. אולי בתוך תוכי הייתה תקווה שהוא יאמר "אל תשארו לבד ותבואו". אני יכול להבין שזה עוד טרי אצלו, ושהוא לא יירצה שבשולחן החג שלו יישבו הומואים, ויחללו לו את החג ואת השולחן. כך, שלפעמיים אני חושב שגם לנו מותר לחיות את חיינו, לקבל את עצמנו, תראי בשלב מסויים, גם אנחנו צריכים להבין שוב ושוב, שהתהליך הזה הוא לא קצר ולא קל. אנחנו צריכים זמן וגם ההורים, ובדרך יש לפעמיים עליות ויש ירידות. אישית אני מרגיש שדיי אני רוצה לחיות את חיי, הוא מבחינתו שאני יחזור בתשבה ואתחתן עם אישה יהודיה כהגדרתו, ולא משנה מה אני מרגיש, כך צריך להיות וזהו. אני חושב שהצעד הזה גם אם הוא קשה לשניינו, היה חייב לקרות, למען עצמי ולמען זה שלא רק אבי אלא כל המשפחה תבין שזה אני!!!. אני לא כועס על אבי, אני מבין אותו בכל ליבי, אך אני לא יכול להרשות לעצמי להזדהות איתו ריגשית במקום בו הוא נמצא, כי אני אמצא את עצמי בתוך דאון עמוק מאוד. ואני מצרף כאן משהו שכתבתי באתר שלי על הצ'אקרה השניה: "מהותה של הצ'אקרה השנייה היא היכולת להיות "אחד מכולם" , "להיות חלק" מבלי לוותר על האינדיבידואליות ועל הייחודיות שלנו, המתבטאת באופן ישיר בצורת החשיבה הייחודית לנו, באמונותינו ובתחושותינו. כאשר אנו מודעים לעוצמות וליכולות הפנימיות שלנו אנו לא נוותר על האינדיבידואליות של עצמנו למען קבלה חברתית......" רבים מאיתנו חווינו את המקום בו "שיקרנו לעצמנו", "עצמנו עין" מסיבות שונות ומשונות. רבות מסיבות אלו מקורן הוא בחוסר בטחון בייקום. כאשר אנו לא בטוחים, "מתגנבים" חששות רבים, פחדים מפני העתיד, מפני האחר, וחששות אלו משפיעים על נפשנו. מצב זה מוביל אותנו לחוסר כנות עם הסביבה שלנו, שמקורו בפחד, מאחר ואנו נחשוש שאם נהיה כנים נפגע באחר. סביבה המרבה לשפוט את הילד ולהעמיד בפניו דרישות בלתי רציונאליות עלולה לפגום בכנותו. אותו הדבר גם כן לגבי עונשים כבדים ובלתי הגיוניים העלולים להוביל את הילד בקלות למציאת מפלט בשקרים. ברגע שהילד ירגיש כי הוא מתקשה לעמוד בציפיות הסביבה שלו הוא יחוש חוסר הערכה עצמית ותחושת אפסיות. כאשר הצ'אקרה אינה מאוזנת אנו נחווה תחושה של חוסר בטחון לגביי המיניות שלנו, מצב זה יגרום לנו להדחיק את תחושותינו ולראות בהן בלתי טבעיות ואפילו מזיקות ולפגום בתפיסותנו העצמית ובהערכתנו. דיכוי אנרגיה זו מדכא אף את שמחת החיים ואת תחושת התענוג וההנאה מהחיים, אנו נחווה בחוסר יצירתיות, "עייפות" מהחיים, חוסר תשוקה, בין אם תהיה זו תשוקה מינית או תשוקה למימוש עצמי או יצירתי ולריקנות מתמדת. אנו נחוש בקרירות מינית, בקרירות כלפי המין השני או בחוסר חברותיות ובבדידיות מתמשכת. האדם חש חוסר יכולת להנות בצורה מעמיקה מהחיים." אני חושב שלקח לי הרבה זמן להכיר בעצמי, ובעדינות וברכות אני חיי את חיי מבלי לזעזע את הסובב אותי. מעבר לזה אין שליטה על שום דבר. חג שמייח יוסף,

.

 

[ערבהאיןקץ]

"דומה זקן לילד"...

ובאמצע, בהרף של הבגרות, יש לנו הזדמנות חולפת, לשנות את המוּשפעות שלנו, ולבחור. דבריך בנוגע לילדים נכונים, וכאמא לשלושה זעטוטים, אני חושבת הרבה בכיוונים האלה. אביך, אולי הוא כבר בשלב של ה"זקן", ומתקיים בו בדיוק מה שכתבת: "ברגע שהילד ירגיש כי הוא מתקשה לעמוד בציפיות הסביבה שלו הוא יחוש חוסר הערכה עצמית ותחושת אפסיות" - הוא אולי מתקשה לראות את עצמו נכשל בעיניי סביבתו , כהורה. אולי הסביבה בה הוא חי ואליה משייך את עצמו ערכית, לא תקבל את היותו אב שגידל הומו... ראה איך אתה יכול לעזור לו... זכור שהוא החלש ואתה החזק, גם אם נדמה לך אחרת. ועוד משו קטן: אחרי שקראתי את ההודעה שלך, מייד התקשרתי לאישתי ושאלתי אם אפשר להזמין עוד זוג אורחים לסדר. בין שהיא אמרה "בטח" לעכשיו, התגלתה הקטנה שלנו כמי שהצמיחה חום גבוה... ותכניות הערב של מחר נראות קצת פחות וודאיות... בכל מקרה, אם מתאים לכם ליל סדר אצל שתי לסביות ומשפחתן- (ואם יהיה ליל-סדר!

), נשמח שתצטרפו

 

[yosef 30]

../images/Emo24.gifתודה רבה ../images/Emo9.gif

היי ערבה בהחלט מחמם את הלב ההזמנה שלך

לחגוג איתכם את חג הפסח, אך כמו שאמרתי השנה אני וגיא נוסעים לאחותי, כבר הוזמנו אני אשמור את ההזמנה לפעם אחרת, מבטיח

. אני יודע שאבי מחפש תשובות ויותר מחפש אשמים, למה זה קרה? מה היה לא בסדר בחינוך? מה השפיע יותר הוא או אמא? אני יודע שחלק מהבחירה שלו לנסות להבין מי אשם, זה הקושי בהתמודדות שיש לו בן הומו. וכן אני יודע שקשה לו לחשוב מה ייחשבו אחרים, וגם קשה לו לחשוב שהוא מאבד את המשך השם שלו, ועוד ועוד. הצעתי לו מספר פעמיים שנלך ונדבר לקבוצות הורים כמו תהלה, הוא חשב ללכת לפסיכולוג והסכמתי, אך הוא הלך אחורה. כרגע זה בדיוק כמו KID אומר אין תקשורת לא מדברים על זה, מדחיקים, יש מין מתח באוויר, משהו לא פתור. לא תמיד יש לנו וכמו גם להורים, יש את הכלים להתמודד עם מצב כזה או אחר, ואחת הדרכים להתמודד עם זה, נראה שזה "השקט" באוויר. בכל אופן שיהיה לכם חג שמייח ומקווה שהידל ירגיש טוב, ואנחנו עוד נתראה ושוב תודה על ההזמנה

חג שמייח

יוסף.

 

[ערבהאיןקץ]

קושיה אחת:

למה הוא "מאבד את המשך השם שלו"? ו- שיהיה לכם סדר שמח ונפלא

 

[yosef 30]

תשובה לקושיה

הוא מאבד את המשך השם שלו, מאחר ולא יהיה לו נכד. נכון שאין שום בעיה להביא ילד לעולם, אך אם זה לא נעשה כדת וכדין, זה לא נחשב. לכן אין המשכיות. יוסף.

 

[ערבהאיןקץ]

פה אני חושבת שאתה טועה...

קודם כל - לא לגמרי פשוט להביא ילד ... (במיוחד לזוג הומואים

) אבל, בהנחה שעל הקושי הזה תתגברו , אני חושבת שאתה, וכנראה גם אביך, תהיו מופתעים ממה שיקרה. (אגב זו ממש לא סיבה להביא ילד/ה לעולם.. אבל זו תופעת-לוואי נהדרת).