האם עברתן משבר לאחר לידת ילדכן?

[אינטליגנטית ותו לא]

האם עברתן משבר לאחר לידת ילדכן?

הי לכולן,

לפני שהפכתי לאם, חייתי בלה לה לנד- פשוטו כמשמעו. תמיד ראיתי נשים הולכות ברחוב או יושבות בבית קפה עם תינוקות עגולים ועגלה מגניבה ונהנות מהחיים. בטלווזיה גידול ילדים נראה פיס אוף קייק אפילו מירנדה מ"סקס והעיר הגדולה" מגדלת את הילד שלה עם סטיב הבן זוג- חצי חצי, יש לה מטפלת, היא קריירסטית ומתלבשת מדהים וממותג! במשך פרק אחד הראו שאין לה חיים ושהחברות שלה שומרות על הבייבי בזמן שהיא הולכת להסתפר והדילמה הכי גדולה שהייתה קשורה לאמהות שלה הייתה שהיא לא רואה את הילד מספיק. בשאר הזמן היא עושה סקס, יוצאת עם חברותיה, עובדת ומקבלת שותפות במשרד עורכי הדין, בפרק אחד היא אפילו נכנסה לתוך ג'ינס שהיה לה מהילדות... אוקיייי..... ומה עם שאר הסדרות או הסרטים שהאמם אומרת לילד "חמוד לך תשחק בחדר אמא עוד מעט תבוא...". בשורה התחתונה- הייתי בטוחה שככה זה להיות אמא.

ללה לנד אמרתי?

כל מה שהעסיק אותי לפני הלידה היה ציוד ציוד ציוד- הייתי אובססבית לציוד- כי הציוד של תינוקות הוא חמוד- ואין עוררין על זה.

להיות אמא זה מדהים. הבן שלי הוא החבר הכי טוב שלי, האהוב שלי, החיים שלי. עם זאת, בתקופה הראשונית קיבלתי הלם גדול ביותר. לא ידעתי שיחתכו לי את הבטן כדי להוציא אותו, לא ידעתי שאני הולכת לחיות ב"זוג" לפחות בעשור הבא (אם לא יותר...), לא ידעתי הרבה דברים שאני יודעת עכשיו ויש לי גם עוד הרבה ללמוד- הוא בסה"כ בן שנתיים אבל ההבדל הוא שעכשיו אני כבר לא בהלם...

על פני השטח יש הרבה דברים שמדברים עליהם באמהות ובהורות אבל הקשיים, ההלם הראשוני, אולי אפילו הדיכאון- לא צף על פני השטח מספיק לדעתי. גם כשנשים חוות דיכאון נותנים להן להרגיש רע- כאילו הן לא אמהות טובות מספיק. האשליה היא שיוצא לך ילד מהווג'יינה- והופ! את צריכה להיות מאוהבת בו...אז תנחשו שוב...זה לא תמיד עובד!!

אשמח לשמוע נשים אחרות על הקשיים, ההלם, אפילו הדיכאון- כי לדעתי זה באמת באמת יעזור לנשים שקוראות כאן בפורום ומרגישות שהן לא בסדר- בדיוק כמו שאני הייתי.

תהיינה אמיצות.

 

[Elliot17]

כן לגמרי

אחרי שהבו שלי נולד חיכיתי לאותה תחושת אהבהב אינסופית שכולם מדברים עליה ולא הרגשתי אותה.
היה לי קשה מאוד עם החוסר שינה עם הבכי עם זה שהבן שלי לא רצה לישון והייתי מרדמה אותו בקפיצה על כדור פיסיו כל יום וכמה פעמים ביום. הוא לא רצה להיות בעגלה ואי אפשר היה לצאת איתו לטייל או בקניון, כי הוא היה צורח!!!
וגם בכיסא הבטיחות הוא צרח ובכלל 4-5 חודשים הראשונים היו פשוט זוועתיים. הייתי יושבת כל הזמן בבית, כי פחדתי לצאת איתו החוצה (בגלל הבכי) ופשוט הייתי מדוכאת ורק חיכיתי לרגע שבעלי יחזור הביתה כדי שאוכל לנוח מהקטן.
בכיתי המון, הרגשתי שמשהו דפוק אצלי ושאני לא מתחברת לילד, רק חיכיתי שהוא ילך כבר לישון כדי שיהיה לי שקט ושאוכל להתפנות לדברים שאני אוהבת.

הדברים השתנו עם הזמן וגם הרגשות הקטנצ'יק נהיה קצת יותר נוח וילד טוב והתחיל להיות יותר תקשורתי וגם הרגשות שלי אליו התעצמו.
אין ספק שיש הלם ויש דיכאון לעיתים רבות מידי אחרי הלידה וחייבים לטפל בזה. גם לא מקובל לבטא את הקשיים האלה בקול רם וזה נחשב מוזר כששמחתי לחזור לעבודה למשל והרגשתי הקלה נוראית וגם לא הרגשתי געגועים לקטן.

 

[טליה 45]

בהחלט

ארבעה וחצי חודשים לאחר הלידה ועדיין לא חזרתי לעצמי
עדיין מחנק בגרון, בלבול , יחסים עם הבעל והמשפחה המורחבת השתנו לרעה
כולם אומרים שהזמן הוא תרופה ואני עדיין מחכה....

 

[אשכוליה]

בטח!

כל השהות בביה"ח בכיתי (האמת היא שגם המחלקה תרמה לזה). היה לי כואב אחרי הקיסרי (שהיה הדבר האחרון שראיתי בא. ציפיתי לקפץ כמו ציפור יום אחרי הלידה הטבעית ביותר בעולם), קיבלתי מיליון אנטיביוטיקות לווריד, ההנקה היתה מתוסבכת (מן הסתם לא שמו אותו עלי מייד אחרי הלידה ולא נתנו לי להניק לפחות יום), היה לי לבד, קשה, כואב ועצוב. אני זוכרת שעמדתי במקלחת של המחלקה ותהיתי אם העובדה שאני לא מסוגלת להגיע לכפות הרגליים שלי מעידה על שפל המדרגה או שעדיף לצחוק. ריחמתי על עצמי כי כאב לי לבכות ואנשים סביבי תקעו משפטים מיותרים כמו "אבל למה את עצובה? יש לך בן עכשיו!". מעבר לזה, כנראה שגם אני חייתי קצת בלה לה לנד, לא בגלל סדרות טלוויזיה אלא מחוסר מידע אלטרנטיבי. היה לי קשה בעיקר כי זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה נכנסתי לכזה חוסר שעות שינה (הנקה כל שעתיים שלוש = כיפאק היי!) ובגלל שבפעם הראשונה לא יכלתי לזרוק הכל ולהגיד - עזבו, גדול עלי. בפועל, עזר לי מאוד לשנן כמה מנטרות כמו "גם לו קשה, זה לא שהוא עושה את זה בכוונה" ,"אני לא אמא מתעללת" ובפעמים שלא היה לי מושג מה עובר עליו - "קפיצת גדילה, קפיצת גדילה..."

 

[פשושית1984]

היי

אני ילדתי בניתוח קיסרי לפני 4 וחצי חודשים את ביתי הבכורה ומה שתארת הוא מילה במילה מה שאני עברתי.
גם אני כמוך חייתי בללה לנד, חשבתי שקטן עליי,חשבתי שטויות אין לי בעיה לא לישון בלילות, בקיצור קלי קלות.
ותמיד חייתי באופוריה שהיא תצא אז אני אפרוץ בבכי של התרגשות (במיוחד לאור העובדה שאת ההריון הראשון שלי איבדתי בשבוע 7+1 אז חשבתי שעוד יותר אתרגש כי הנה הצליח לי עכשיו).
תמיד הייתי בוכה שהייתי רואה לידות ורואה תינוקות שזה עתה נולדו, והייתי מלטפת את הבטן ואומרת נסיכה שלי עוד מעט ניפגש.
ושהיא נולדה הכל היה אחרת לחלוטין, לפני הניתוח המתוכנן שהיה לי בגלל מצג עכוז, ממש כמה שעות לפני בערך 6 7 שעות לפני קיבלתי צירים פתיחה 3 ס"מ וירידת מים בסוף ונכנסתי מאותו רגע להלם קרב הצירים התחילו לכאוב לי קצת והפקק הרירי עם הדם שראיתי ואז פרץ של מים עשה לי ממש שוק של החיים, הייתי בתוך חלום לא הבנתי מה נעשה איתי, נראתי כמו אחרי מלחמת עולם שלישית,לבושה עם החלוק של בית חולים השיער פרוע לחלוטין, עם עירוי לוריד שבגלל האחות יצא החוצה וירד לי דם על החלוק, בקיצור הרגשתי ונראתי זוועה.
אחרי כמה שעות כאלה של צירים הוכנסתי לחדר ניתוח שרק מלראות אותו נהיה לי רע, ההרדמה פחד אלוהים כי ההשפעה כ"כ מהירה שכמעט ולא הספקתי להרים את הרגליים למיטה, ואז השיתוק הזה בחצי גוף ממש ממש ממש הפחיד אותי.
טוב קצת חרגתי מהנושא של השרשור, בכל אופן שהיא יצאה מהבטן שלי (וכן גם אני לא דמיינתי שאאלץ לעבור ניתוח, גם זה היה שוק בפני עצמו, בהתחלה היפוך שנכשל ואז ההבנה הזאת שהולכים לחתוך, פחד....) לא ממש הרגשתי חיבור אליה, הרגשתי אפתית, אדישה ברמות, לא התרגשות לא בכי של אושר כלום נדה.
כאילו זאת לא הילדה שלי שחיכיתי לה.
השבוע הראשון היה מאוד קשה, בכיתי הרבה והרגשתי שהחיים שלי נגמרו, שכל מה שהכרתי עד היום איננו עוד, כאילו החיים שלי נעלמו לתמיד ושאני לא אצא מהדכאון הזה.
אני הלכתי ישר הביתה מהבית חולים ולא הלכתי כמו הרבה נשים אחרות לאמא או לחמה לכמה שבועות, אבל אחרי 5 ימים איתה בבית התאיישתי והלכתי לאמא שלי שתכלס הצילה אותי מהדכאון, השלמתי שעות שינה שהיו חסרות לי (ואני בן אדם שיוצא מדעתו אם הוא לא יושן בלילה טוב למזלי 55555 חמסה שום בצל היא יושנת מעולה בלילה כבר מגיל חודש).
אז כן זה שוק, וזה הלם של החיים, בהתחלה חושבים איזה כיף ויהיה בסדר, וקטן עליי אבל כמה שזה משתנה אחרי שנולד הילד אווו כמה שזה משתנה.
אבל חשוב לומר שלרוב זה עובר אחרי מספר שבועות, במקרה שלי האישי זה עבר אחרי שבועיים ומאוד חשוב לקבל עזרה מהסביבה כמה שיותר, זה עוזר מאוד.