טוב מאוד שהרעיונות שלך כלל לא
מאוגנים במציאות. אתה מביא את השואה בתור דוגמא, אבל אתה שוכח שהיא בכל זאת התרחשה. מה שאפשר את השואה לא היו מספר מנהיגים, אלא רוב רובו של העם הגרמני, העם הפולני, האוקראינים, ועמים נוספים! הם אלו שעצמו את העיניהם כאשר עלה העשן מן המשרפות! איה המוסר? איכן אותו מוסר בסיסי שעליו אתה מדבר? רק שתדע, הגינוי של השואה היה עניין פוליטי ואלקטורילי. משפטי נירנברג, שבהם נשפטו רבים מבכירי הנאצים, כמעט ולא עסקו בשואה אלא באינטרסים הצרים של ארצות הברית (חתיכת דה ז´ה וו, הא?). תקופת התנ"ך גם איננה דוגמא טובה. השכחתה את העמלק? אותה תקופה "נאורה" מלאה בדוגמאות אלו; שעבוד המוני, הקרבות אדם, השמדת ערים שלמות, עינויים דיאבוליים ומלחמות אינסופיות. הדוגמאות שהעלת אינן מוכיחות את הטענה שלך. על דוגמא שתתמוך בדעתך אני אביא עשר שמוכיחות את טענותי (אלא אם כן אוכל להפריח את הטענות שאתה תביא). למרות הבורות ו/או הרומנטיות והרצון להאמין בצדק ובמוסר מוחלט, העלתה מספר טענות יפות. נכון שהיו אנשים, בכל עם ועם, ובמהלך היסטוריה כולה, שדרשו צדק לכל. אך אני רואה בהם אנומליה. אנשים אלו מעולם לא היו חלק מתנועה (רק בתקופות האחרונות, כאשר גדלה יכולת החלפת המידע). אנשים אלו כמעט ולא הצליחו לגרום לשינויים מרחיקי לכת, או ארוכי תווך במדינות או בעמים שלהם. השאלה שאני שואל היא למה רק יחידים "בורכו" במוסר כוללני ומקיף? למה ההמונים עקבו אחריהם רק כאשר רעיונות היחידים התאימו להלך רוח בעם? התשובה שאני נותן היא שאין מוסר אחד קבוע לעם בפרט, ולעמים בכלל. בעיני, כל קבוצה גדולה של אנשים שרובם מתפקדים נורמלית (אין נכויות קשות, יש יכולת להוליד צאצאים ויש יכולת לספק מזון למספר מסוים של פרטים) ולכולם יש מספר תכנים משותפים (עם מהווה את אחת הגילגולים הגבוהים ביותר של אותה קבוצה) מתפקדת כגוף חי אחד! אותו גוף אינו בעל אניטלגנציה גבוהה במיוחד, ושכלו מספיק רק לדברים חומריים ומעשיים (ולא לרעיונות מופשטים כמו מוסר או דת). לאותו גוף מספר מוגבל של שאיפות: לשמור על עצמו ולגדול. לפעמים תיתכן סטיה מאותם רעיונות (כתוצאה מפעילותם של בודדים רבי עוצמה), אך הגוף, אם הוא מספיק גדול, תמיד ינצח. לפיכך לא יתכן מוסר אחד לכל - אם לגופים שונים יהיה מוסר אחד, הם לא יוכלו לגדול אחד על חשבון השני, הם יצטרכו להתפשר, וזאת אף אחד לא רוצה. דוגמא שממחישה את התאוריה שלי: בישראל רוב רובו של השמאל תומך בסוג מסוים של מוסר, שלפיו יש להתיחס אל הפלשתינאים ככמעט שווים. משום מה כל פעם שמתחיל עימות עוין עם הפלשתינאים (שמתה לה לכך שכמעט כל עשור הם עושים משהו מטומטם ונדפקים עוד יותר? - בעצם, זה לא קשור), חלק עצום מהשמאל זונח את האידאולוגיה שלו. פתאום השמאל לא תמיד מתנגד לפשעים שמתבצעים בשם העם, ואם הוא כן מעביר ביקורת, אזי הביקורת שלו היא תמיד פחות נוקפת. למה השמאל מתנהג כך? את התשובה נמצא באזור החיתוך של שני מצבי השמאל - המוסר והעוינות. למרות השוני השטחי, לשני המצבים הנ"ל יש מכנה אחד משותף - הרצון לשמור על הקבוצה (שכמעט גובר על הצורך בהתפתחות הגוף): הפן המוסרי של השמאל מנסה לציל את העם מקורבנות המלחמה, בעוד שהפן הלוחמני מנסה לעמוד מול אויב מסוכן שתובע קורבנות רבים מהעם. שני הפנים מהווים עדות לכך שאין מוסר קבוע בשום קבוצה, וכל קבוצה משנה ללא הרף את מנהגיה כדי להתאים למצב הקיים בלי לזנוח את שני עקרונות העל: הישרדות והתפתחות