אמא וקוסמת
New member
האם לטפל בגמגום של בני?
שלום לכולם, בני הצעיר בן 6, מזה כשנתיים מגמגם לעתים, אך לא ייחסנו לזה חשיבות. לאחרונה נראה שהתופעה התגברה, ופנינו לקלינאית תקשורת, שאבחנה גמגום (לא הייתי בטוחה קודם שאנחנו מתאימים רשמית להגדרה), והזמינה אותנו להתחיל טיפול. התחלנו, אבל ההתלבטות שלי היא כזו: הילד מתוק, מקסים, חייכני, אהוב על חבריו וכמובן עלינו, וטוען שהגמגום אינו מפריע לו, אלא (ציטוט) "לאחרים, שצריכים לחכות שאני אגמור לדבר". הקלינאית שמעה זאת. עכשיו, מצד אחד, קראתי הרבה על הנושא מאז האבחון, והבנתי (האם הבנתי נכון?) ששיפור בגמגום יכול להיות מושג בעיקר בגיל הילדות. אחר-כך קשה הרבה יותר להשיג שיפור כלשהו. ברור לי גם שגם אם הגמגום אינו מפריע לו היום, הוא עלול להפריע לו בעתיד. מכאן הייתי רוצה לתת לו את האפשרות לשיפור, וכן ללכת על טיפול. מצד שני, הטיפול הרי אינו מבטיח תוצאות. רבים ממשיכים לגמגם כאילו כלום גם אחרי חודשים של טיפול. כלומר, ייתכן שאני שולחת אותו לטיפול שלא ישפר את הגמגום שלו, אבל יכניס לו לראש את הרעיון שגמגום הוא משהו שצריך לטפל בו, ולא, פשוט, חלק מהחיים. מקווה שהסברתי את עצמי היטב: נניח והטיפול לא מצליח, והילד ממשיך לגמגם - האם המצב דומה בדיוק להיום? לא! מפני שבניגוד להיום, בינתיים הילד עובר טיפול לאורך זמן, ולכן משוכנע שיש בו משהו שדורש תיקון, ולא בא על תיקונו. בניתי תסביך במו-ידיי. איך יוצאים מהברוך? ועוד שאלה, פרוזאית יותר: נניח ואכן החלטתי ללכת לטיפול, איך אדע שבחרתי קלינאית תקשורת טובה? האם כל קלינאי תקשורת מוסמך ומוכשר לטפל בגמגום? תודה רבה ולילה טוב!
שלום לכולם, בני הצעיר בן 6, מזה כשנתיים מגמגם לעתים, אך לא ייחסנו לזה חשיבות. לאחרונה נראה שהתופעה התגברה, ופנינו לקלינאית תקשורת, שאבחנה גמגום (לא הייתי בטוחה קודם שאנחנו מתאימים רשמית להגדרה), והזמינה אותנו להתחיל טיפול. התחלנו, אבל ההתלבטות שלי היא כזו: הילד מתוק, מקסים, חייכני, אהוב על חבריו וכמובן עלינו, וטוען שהגמגום אינו מפריע לו, אלא (ציטוט) "לאחרים, שצריכים לחכות שאני אגמור לדבר". הקלינאית שמעה זאת. עכשיו, מצד אחד, קראתי הרבה על הנושא מאז האבחון, והבנתי (האם הבנתי נכון?) ששיפור בגמגום יכול להיות מושג בעיקר בגיל הילדות. אחר-כך קשה הרבה יותר להשיג שיפור כלשהו. ברור לי גם שגם אם הגמגום אינו מפריע לו היום, הוא עלול להפריע לו בעתיד. מכאן הייתי רוצה לתת לו את האפשרות לשיפור, וכן ללכת על טיפול. מצד שני, הטיפול הרי אינו מבטיח תוצאות. רבים ממשיכים לגמגם כאילו כלום גם אחרי חודשים של טיפול. כלומר, ייתכן שאני שולחת אותו לטיפול שלא ישפר את הגמגום שלו, אבל יכניס לו לראש את הרעיון שגמגום הוא משהו שצריך לטפל בו, ולא, פשוט, חלק מהחיים. מקווה שהסברתי את עצמי היטב: נניח והטיפול לא מצליח, והילד ממשיך לגמגם - האם המצב דומה בדיוק להיום? לא! מפני שבניגוד להיום, בינתיים הילד עובר טיפול לאורך זמן, ולכן משוכנע שיש בו משהו שדורש תיקון, ולא בא על תיקונו. בניתי תסביך במו-ידיי. איך יוצאים מהברוך? ועוד שאלה, פרוזאית יותר: נניח ואכן החלטתי ללכת לטיפול, איך אדע שבחרתי קלינאית תקשורת טובה? האם כל קלינאי תקשורת מוסמך ומוכשר לטפל בגמגום? תודה רבה ולילה טוב!
