האם להמשיך ולהסביר או פשוט
להרים ידיים - מה דעתכם? יש לי חברה שיוצאת עם החבר שלה כבר 3 שנים. הבעיה היא שהיא איבדה את כל הדעות/עקרונות/רצונות שהיו לה אי פעם. היא פשוט אבדה את עצמה במערכת היחסים הזו. פעם אחרי שהתגרשה היא רצתה להתחתן שוב ולהביא עוד ילדים (חוץ מהבונבון שיש לה עכשיו). היום היא מסכימה לכל תנאי שלו: כגון לא לעבור לגור ביחד. לא לחתונה ולא לילדים. ימי שישי היא נשארת לבד כשהוא הולך למשפחה שלו או לילדים שלו (אנחנו גרים במרכז הארץ והם בדרום). הוא אף פעם לא לוקח אותה לארוחת ערב אצל ההורים שלו או בא איתה להורים שלה. בחגים הם מתפצלים היא אף פעם לא הולכת איתו או הוא איתה. ואני לא מבינה למה? האם ככה צריכה להיות מערכת יחסים בן זוג? האם זה רק אני שרואה את העוול שנגרם לה? הבעיה היותר חמורה היא שהבחורה לא מוכנה לשמוע שום דבר ועוד מצדיקה את זה וטוענת שהכל בא ממנה וזו היא שהחליטה שזה יהיה כך. מה שלא נכון כי לפני שהיא הכירה אותו היא ניגנה מנגינה אחרת לגמרי!! אז מה אתם אומרים? להמשיך לנסות ולהאיר את עיניה? או לוותר ולתת לה לחיות את חייה?
להרים ידיים - מה דעתכם? יש לי חברה שיוצאת עם החבר שלה כבר 3 שנים. הבעיה היא שהיא איבדה את כל הדעות/עקרונות/רצונות שהיו לה אי פעם. היא פשוט אבדה את עצמה במערכת היחסים הזו. פעם אחרי שהתגרשה היא רצתה להתחתן שוב ולהביא עוד ילדים (חוץ מהבונבון שיש לה עכשיו). היום היא מסכימה לכל תנאי שלו: כגון לא לעבור לגור ביחד. לא לחתונה ולא לילדים. ימי שישי היא נשארת לבד כשהוא הולך למשפחה שלו או לילדים שלו (אנחנו גרים במרכז הארץ והם בדרום). הוא אף פעם לא לוקח אותה לארוחת ערב אצל ההורים שלו או בא איתה להורים שלה. בחגים הם מתפצלים היא אף פעם לא הולכת איתו או הוא איתה. ואני לא מבינה למה? האם ככה צריכה להיות מערכת יחסים בן זוג? האם זה רק אני שרואה את העוול שנגרם לה? הבעיה היותר חמורה היא שהבחורה לא מוכנה לשמוע שום דבר ועוד מצדיקה את זה וטוענת שהכל בא ממנה וזו היא שהחליטה שזה יהיה כך. מה שלא נכון כי לפני שהיא הכירה אותו היא ניגנה מנגינה אחרת לגמרי!! אז מה אתם אומרים? להמשיך לנסות ולהאיר את עיניה? או לוותר ולתת לה לחיות את חייה?
