האם כך מתנהל "שיתוף הציבור"?
שיתוף הציבור בהליכי תכנון עירוני הוא מנהג ראוי, אבל האם להזמנת תושבי רחוב בלוך אחרי שהוצב שלט המודיע להם על תוכניות מגובשות אפשר לקרוא "שיתוף הציבור"? האם קריאה לזמן את המתנגדים לנתיב האופניים ומנגד את התומכים בו תוביל לדיון ענייני, פורה ויצירתי "בראש פתוח ונפש חפצה", או שצפויה התנצחות, צעקות וישיבה עקרה וסוערת שתסתיים במבוי סתום או ב-"פיצוץ"? האם במפגש הצפוי להיות רב משתתפים וכנראה סוער יתקיים דיון, או שזה יהיה קונצרט קקופוני בסגנון הסצינה המופלאה מהסרט "תעלת בלאומליך", שבה השכנים מתלוננים במשטרה על הרעש ברחוב וכל אחד משמיע רעש של אחד מכלי העבודה? האם אפשר יהיה במפגש כזה לדון באופן שקול בפתרונות שיש בהם פשרות או איזונים? הועלו רעיונות שונים לפשרות: רעיונות תכנוניים - למשל, להפוך את הרחוב לחד-סטרי, לתכנן חניות באחד מצידי הרחוב בזווית של 45 מעלות למדרכה, לגרוע מרוחב המדרכות. רעיונות של ניהול חניות - להפוך את הרחוב וסביבתו לאזור חניה ייחודי לתושבים בלבד כל שעות היממה, או חלק מהאזור, או בחלק משעות היממה, ובכך להיטיב עם התושבים על חשבון אורחים המזדמנים לאזור. רעיונות כלכליים - לממן לתושבים מקומות חניה בחניונים סמוכים. לעניות דעתי, ראוי להכריז על דיון מחודש, פתוח לכלל הציבור בנושא מהפיכת האופניים בתל אביב וחלוקה חדשה של המרחב הציבורי בעקבות מהפכה זו, ולהביא את הנושא העקרוני להצבעה והכרעה תוך זמן קצוב בישיבת המועצה. בתקופת הדיון הציבורי התושבים יוכלו לערוך הפגנות בעד ונגד בככר רבין, אבל חשוב יותר שיתקיים דיון ציבורי רחב פתוח ופורה. אם יהיה רוב התומך בהפיכת תל אביב לקופנהגן לאחר גיבוש עמדה באסיפת העירייה ניתן יהיה לסמן באופן שיטתי נתיבי אופניים ברחובות העיר לפי קריטריונים שקולים, יש טעם לפגם בשיטה שבה נסלל שביל אופניים רק כאשר מגיע תורו של רחוב מסוים לעבור שיפוץ בתוכנית השיפוצים הרב שנתית של מחלקת ההנדסה, ולא נסללת רשת רצופה ושיטתית של שבילי אופניים. בניו יורק, סומנו נתיבי אופניים על חלק מרצועות האספלט של המיסעה הקיימת בלי קשר לשיפוץ הרחובות. יש טעם לפגם בכך שהופכים רחוב מסוים לשפן ניסיונות ומטילים על הכתפיים הצרות של תושביו לנהל מאבק עקרוני. בהזדמנות זו, הגיע הזמן לקבוע מדיניות חניה ברורה וצודקת. היום כל רחוב בתל אביב זוכה להסדר חניה ייחודי ומבלבל ולפני שחונים במרכז העיר צריך לעצור בתחילת הרחוב ולקרוא את מגילת הוראות החניה הספציפיות, לא ברור אם קיימים קריטריונים, והם אינם שקופים לציבור. תווי החניה לתושבי העיר מעניקים טובות הנאה בעלות ערך כלכלי משמעותי לפי שיטה המסבסדת משקי בית בעלי מספר כלי רכב, ומטילה את המחיר על משקי בית חסרי רכב, שיטה המפלה לרעה עסקים בהשוואה לתושבים, וגורמת לניצול לא יעיל של הנדל"ן הציבורי היקר ביותר והשימושי ביותר בעיר - הרחובות. את תרומתי הצנועה לדיון והצעה לפתרון מאוזן העלתי במאמר: "תוי חניה - צדק חלוקתי, ניטרליות ציבורית ואוטונומיה."
שיתוף הציבור בהליכי תכנון עירוני הוא מנהג ראוי, אבל האם להזמנת תושבי רחוב בלוך אחרי שהוצב שלט המודיע להם על תוכניות מגובשות אפשר לקרוא "שיתוף הציבור"? האם קריאה לזמן את המתנגדים לנתיב האופניים ומנגד את התומכים בו תוביל לדיון ענייני, פורה ויצירתי "בראש פתוח ונפש חפצה", או שצפויה התנצחות, צעקות וישיבה עקרה וסוערת שתסתיים במבוי סתום או ב-"פיצוץ"? האם במפגש הצפוי להיות רב משתתפים וכנראה סוער יתקיים דיון, או שזה יהיה קונצרט קקופוני בסגנון הסצינה המופלאה מהסרט "תעלת בלאומליך", שבה השכנים מתלוננים במשטרה על הרעש ברחוב וכל אחד משמיע רעש של אחד מכלי העבודה? האם אפשר יהיה במפגש כזה לדון באופן שקול בפתרונות שיש בהם פשרות או איזונים? הועלו רעיונות שונים לפשרות: רעיונות תכנוניים - למשל, להפוך את הרחוב לחד-סטרי, לתכנן חניות באחד מצידי הרחוב בזווית של 45 מעלות למדרכה, לגרוע מרוחב המדרכות. רעיונות של ניהול חניות - להפוך את הרחוב וסביבתו לאזור חניה ייחודי לתושבים בלבד כל שעות היממה, או חלק מהאזור, או בחלק משעות היממה, ובכך להיטיב עם התושבים על חשבון אורחים המזדמנים לאזור. רעיונות כלכליים - לממן לתושבים מקומות חניה בחניונים סמוכים. לעניות דעתי, ראוי להכריז על דיון מחודש, פתוח לכלל הציבור בנושא מהפיכת האופניים בתל אביב וחלוקה חדשה של המרחב הציבורי בעקבות מהפכה זו, ולהביא את הנושא העקרוני להצבעה והכרעה תוך זמן קצוב בישיבת המועצה. בתקופת הדיון הציבורי התושבים יוכלו לערוך הפגנות בעד ונגד בככר רבין, אבל חשוב יותר שיתקיים דיון ציבורי רחב פתוח ופורה. אם יהיה רוב התומך בהפיכת תל אביב לקופנהגן לאחר גיבוש עמדה באסיפת העירייה ניתן יהיה לסמן באופן שיטתי נתיבי אופניים ברחובות העיר לפי קריטריונים שקולים, יש טעם לפגם בשיטה שבה נסלל שביל אופניים רק כאשר מגיע תורו של רחוב מסוים לעבור שיפוץ בתוכנית השיפוצים הרב שנתית של מחלקת ההנדסה, ולא נסללת רשת רצופה ושיטתית של שבילי אופניים. בניו יורק, סומנו נתיבי אופניים על חלק מרצועות האספלט של המיסעה הקיימת בלי קשר לשיפוץ הרחובות. יש טעם לפגם בכך שהופכים רחוב מסוים לשפן ניסיונות ומטילים על הכתפיים הצרות של תושביו לנהל מאבק עקרוני. בהזדמנות זו, הגיע הזמן לקבוע מדיניות חניה ברורה וצודקת. היום כל רחוב בתל אביב זוכה להסדר חניה ייחודי ומבלבל ולפני שחונים במרכז העיר צריך לעצור בתחילת הרחוב ולקרוא את מגילת הוראות החניה הספציפיות, לא ברור אם קיימים קריטריונים, והם אינם שקופים לציבור. תווי החניה לתושבי העיר מעניקים טובות הנאה בעלות ערך כלכלי משמעותי לפי שיטה המסבסדת משקי בית בעלי מספר כלי רכב, ומטילה את המחיר על משקי בית חסרי רכב, שיטה המפלה לרעה עסקים בהשוואה לתושבים, וגורמת לניצול לא יעיל של הנדל"ן הציבורי היקר ביותר והשימושי ביותר בעיר - הרחובות. את תרומתי הצנועה לדיון והצעה לפתרון מאוזן העלתי במאמר: "תוי חניה - צדק חלוקתי, ניטרליות ציבורית ואוטונומיה."