חיי חברה דורשים פשרות
down under, אין לי כל טענה אישית נגדך וגם לא נגד הגישה שאתה מייצג. בכל חברה יש אנשים שונים, רגישויות שונות ודעות שונות. כל אחד זכאי לאחוז באמת שלו, וכך צריכה לחיות חברה בריאה, שיש בה מתח בריא בין גישות שונות ולגישתו של איש אין מונופול. חיי חברה בכלל, ושימוש ברשות הרבים בפרט, מאלצים כל חברה לגבש פשרות בין העדפות אישיות וקבוצתיות שונות אליהם מושכים אנשים שונים. לכן לטעמי, השאלה החשובה מעל הכל היא לא איזה דעה נכונה, אלא איך אפשר להגיע לפשרה הוגנת שתאפשר חיים משותפים לפי כללי משחק הוגנים בין בעלי דעות, עמדות וטעמים שונים. במקומות בהם שולטת גישה דוגמטית של בעלי דעה מסוימת המנסים להשליט עצמם על אחרים באופן לא מאוזן ולא מתחשב, מושגות במקרים רבים תוצאות מעשיות הפוכות. העיר פורטלנד במדינת אורגון שבארצות הברית יכולה לספק לכך דוגמאות מתחום התחבורה והסביבה. בפורטלנד נקבעו חוקים "ירוקים" שנועדו להכביד על שימוש במכוניות ועל הקמת פרברים ולעודד שימוש בתחבורה ציבורית ואופניים. התוצאה המעשית הייתה שחלק מהציבור הסתגל למציאות, אך חלקים אחרים עזבו את העיר למדינות שכנות והאריכו את הנסועה הכללית שלהם ואת השפעתה השלילית על הסביבה. בנוסף לכך, קביעת גבולות נוקשים לפיתוח העירוני גרמה למחסור בהיצע דיור בעיר, לעלייה במחירי הדיור ולנטישה של חלק מהתושבים. רחוב בלוך הוא דוגמא מוחשית לכך שבמיקרו-קוסמוס של הרחוב עצמו, תושביו צריכים לעצב מנגנון המספק פתרון מאוזן לכך שיש יותר דירות ממקומות חניה, ובהקשר זה לא משנה אם היחס הוא 2 דירות למקום חניה אחד, 5 דירות למקום חניה, או 10 דירות למקום חניה אחד. מנגנונים כלכליים מאפשרים לאזן בין שאיפות שונות, כך שמי שמעוניין בנכס, מוצר, שירות - ולענייננו מקום חניה מסוים - נדרש לשלם לזולתו מחיר כספי תמורת הוויתור. כיום אין מנגנון פנימי המאפשר לתושבים לקיים ביניהם סחר חילופין שיאזן בין העדפות שונות של תושבים שונים שחלקן סותר וחלקן מצטלב. אני מציע להקים מנגנון כלכלי כזה, כך שכל תושב יוכל לבחור בהעדפתו האישית, ובהתאם, או לשלם לשכניו את המחיר שהוא מעמיס על הקרקעות הציבוירות המוגבלות, או לקבל תמורה עבור ויתור על קרקע מוגבלת.
