פול תומאס אנדרסון.
תמיד היה ותמיד יהיה.
הרומן שלי עם פיטי התחיל, בעקרון, עם 'מגנוליה'. כמעריץ גדול של אלטמן (שגם הוא נמנה כאחד היוצרים האהובים עליי) התרגשתי לגלות שיש עוד במאי, והפעם מדורנו שלנו, שמצליח לעשות סרט ארוך עם קאסט רחב ותנועות מצלמה דהויות שאיכשהו מעבירות אותך דרך חוויה רגשית מטלטלת ומטהרת. כלומר, התרגשתי לגלות שיש במאי אחר שמשדר על אותו תדר עם במאי שאני מאד מאד אוהב. מרגע זה ראיתי את כל יצירותיו של אנדרסון, מ'לילות בוגי', 'זה ייגמר בדם', 'שמונה קשה', 'מוכה אהבה' ו'המאסטר' עד ל'סיפורו של דירק דיגלר' וכל הקליפים של פיונה אפל.
זה יישמע מגוחך, אבל אני באמת חושב שאני כמוהו. מבחינה יצירתית, השקפתית, הכל. יום אחד אני עוד אעבוד איתו