האם חיצוניות משפיעה על הפנימיות

כשבן אדם אוהב לראות את הטוב

בעיני אחרים הוא גם מגיע לעיניו
 

ערסlight

New member
ללא ספק

כשאנחנו צעירים, אנחנו נראים כמו הקוקטייל הגנטי שנפל בחלקינו, אבל, ככל שעוברות השנים הפנים הם השתקפות של הפנימיות שלנו. אנחנו מזהים בקלות אפילו פיגור קל על פניהם של אנשים. אנחנו מזהים אופי. סנטר בולט יסמל נחישות, מבט רך יסמל רגשנות, מבט אטום יסמל ניתוק, קמטים ידגישו מרירות, קושי או צחוק ועוד ועוד... ככל שאדם שלם יותר עם חייו, כך הוא נראה צעיר יותר ובריא יותר [מה שנכון] אנחנו נמשכים לבריאות מתוך יצר הטבוע בנו. [שמקורו בהישרדות] ובהתאמה מתרחקים מכיעור. כל עיוות בגוף יש לו משמעות ריגשית שמתורגמת [באינטואיציה שלנו] למשמעות שאנחנו מבינים. הכיעור הוא למעשה אוסף של מצוקות שמקבלות ביטוי גשמי. יש אנשים זקנים שנראים טוב יותר מצעירותם [אופיים גובר על נתונים גנטיים] וגם להיפך. אנשים שחיים הרבה זמן ביחד, הופכים לדומים בזקנתם [ללא קשר לנקודת המוצא] אנשים מאוהבים למשל, נראים טוב יותר בגלל שהם מרגישים יותר טוב עם עצמם. שקר היופי? [לא אחרי גיל שלושים ארבעים]
 
אומרים ש...

הגוף מראה לנפש עיניים "כבויות" מראות "נשמה כואבת ומתפתלת" גוף חיוני ונמרץ מראה על נשמה רגועה ופועמת. פנים מחייכות "מושלכות" מנפש רגועה ושלווה. מראה הפרח והעלווה-מבריקים וקורנים בהכרח מראה על בריאות הצמח עמוק בפנים. ואם אנו "מסתירים" את מה שהגוף מראה מהטבע כנראה שהשתמשנו,לא במקרה-"בחמרי צבע". שהרי ידוע "מה שלא עושה הטבע-עושה הצבע".
 
למעלה