האם חברים שעוזבים הם בוגדים?
לא יודעת את התשובה. לפעמים נראה לי שאנחנו הם אלה שבוגדים כי אנחנו הם אלה שעוזבים אותם. אנחנו הרי בסוף דבר החזקים, כי למרות שנראה לנו הכל שחור ורע, אנחנו הם אלה שמתמודדים איתו, והחברים מהצד-אלה שקל להם יותר , לפעמים מתרחקים כי :הם חלשים, כי הם פחדנים, כי הם מרגישים חסרי אונים, כי לא יודעים לשרוד קשיים, כי עוד הרבה דברים אחרים....ואולי לא כי הם רוצים לבגוד בחברות שלנו? אולי אנחנו אלה שבוגדים בהם כי אנחנו נוטשים אותם חלשים, לא מתמודדים, לא יודעים לשרוד כאב. נכון לכאורה הם מחייכים בחייהם, הם מחייכים, לכאורה הכל אצליהם נהדר, הם מוקפים, אך נטשנו אותם גם אנחנו,אולי בתוך תוכם הם סובלים, חלשים ואפילו אין להם את הכח לאמר , אנחנו מרגישים כל כך חלשים מול העוצמה שאתם מגלים, הכח סבל, הכח הנפשי ,שאנחנו מתרחקים מתביישים. אני המון שאלתי את חברות הילדות שלי, למה אתם מתרחקים, למה אני רואה אותך פעפ בכמה שבועות או חודשים אפילו, למה? מה עשיתי לכם?אני לבד אחת מהם ענתה לי יפה-רחל אני מפחדת-רחל אני עכשיו הבאתי ילדים לעולם, אני עובדת הרבה מאוד שעות בבית חולים, חווה את המוות עם אנשים, את המחלות הקשות, את הגסיסה, אני באה הביתה רוצה לברוח מזה, רוצה לברוח מהכאב אחרת אתמוטט ולא אוכל יותר לתת מעצמי לאחרים. ואם בבית חולים , בעבודה אני מנסה לשמור על עצמי חזק ולא לפתח קשר רגשי, עד כמה שזה בכלל ניתן, לאותו אדם חולה, כואב, גוסס, סובל, עם חברה אינני יכולה לבטל את הקשר הרגשי והפחד אני מתרחקת. שואלת המון את עצמי האם הייתי יכולה לחיות במצבך, וכרגע מקבלת את התשובה שלא, הייתי רוצה למות, והדיללמה הזו, השאלות האלה לבד הורסות אותי לכן אני מתרחקת ממך-זה לא בגלל שאני לא אוהבת אותך. לא יודעת אם יש לי זכות , לפעמים אני חושבת שכן, לפעמים אני חושבת שלא, לכעוס על מי שמתרחק , וכאילו , זה רק כאילו מתעלם ממני ממצוקותיי, וממשיך בחייו, כי אולי הוא חלש בנפשו עוד יותר ממני. ותמיד אמא אומרת לי אלוהים נותן את הסבל , הכאב הצער, למי שמספיק חזק ויכול לסבול אותו, וכנראה שככה הוא החליט שאת חזקה. ואם חושבים בצורה הזאת פחות כועסים על האחרים, פחות נותנים להם רגשי אשם שהם לא ידידי נפש כמו שהיינו רוצים-ותתפלאו, פתאום דוקא הם יותר מתקרבים.
לא יודעת את התשובה. לפעמים נראה לי שאנחנו הם אלה שבוגדים כי אנחנו הם אלה שעוזבים אותם. אנחנו הרי בסוף דבר החזקים, כי למרות שנראה לנו הכל שחור ורע, אנחנו הם אלה שמתמודדים איתו, והחברים מהצד-אלה שקל להם יותר , לפעמים מתרחקים כי :הם חלשים, כי הם פחדנים, כי הם מרגישים חסרי אונים, כי לא יודעים לשרוד קשיים, כי עוד הרבה דברים אחרים....ואולי לא כי הם רוצים לבגוד בחברות שלנו? אולי אנחנו אלה שבוגדים בהם כי אנחנו נוטשים אותם חלשים, לא מתמודדים, לא יודעים לשרוד כאב. נכון לכאורה הם מחייכים בחייהם, הם מחייכים, לכאורה הכל אצליהם נהדר, הם מוקפים, אך נטשנו אותם גם אנחנו,אולי בתוך תוכם הם סובלים, חלשים ואפילו אין להם את הכח לאמר , אנחנו מרגישים כל כך חלשים מול העוצמה שאתם מגלים, הכח סבל, הכח הנפשי ,שאנחנו מתרחקים מתביישים. אני המון שאלתי את חברות הילדות שלי, למה אתם מתרחקים, למה אני רואה אותך פעפ בכמה שבועות או חודשים אפילו, למה? מה עשיתי לכם?אני לבד אחת מהם ענתה לי יפה-רחל אני מפחדת-רחל אני עכשיו הבאתי ילדים לעולם, אני עובדת הרבה מאוד שעות בבית חולים, חווה את המוות עם אנשים, את המחלות הקשות, את הגסיסה, אני באה הביתה רוצה לברוח מזה, רוצה לברוח מהכאב אחרת אתמוטט ולא אוכל יותר לתת מעצמי לאחרים. ואם בבית חולים , בעבודה אני מנסה לשמור על עצמי חזק ולא לפתח קשר רגשי, עד כמה שזה בכלל ניתן, לאותו אדם חולה, כואב, גוסס, סובל, עם חברה אינני יכולה לבטל את הקשר הרגשי והפחד אני מתרחקת. שואלת המון את עצמי האם הייתי יכולה לחיות במצבך, וכרגע מקבלת את התשובה שלא, הייתי רוצה למות, והדיללמה הזו, השאלות האלה לבד הורסות אותי לכן אני מתרחקת ממך-זה לא בגלל שאני לא אוהבת אותך. לא יודעת אם יש לי זכות , לפעמים אני חושבת שכן, לפעמים אני חושבת שלא, לכעוס על מי שמתרחק , וכאילו , זה רק כאילו מתעלם ממני ממצוקותיי, וממשיך בחייו, כי אולי הוא חלש בנפשו עוד יותר ממני. ותמיד אמא אומרת לי אלוהים נותן את הסבל , הכאב הצער, למי שמספיק חזק ויכול לסבול אותו, וכנראה שככה הוא החליט שאת חזקה. ואם חושבים בצורה הזאת פחות כועסים על האחרים, פחות נותנים להם רגשי אשם שהם לא ידידי נפש כמו שהיינו רוצים-ותתפלאו, פתאום דוקא הם יותר מתקרבים.