מתוסכלת מהאח
New member
האם זה הגיוני לשנוא את אחי?
שלום לכולם זאת הפעם הראשונה שאני כותבת באתר, אבל באמת אני מרגישה שקלו כל הקיצים. אני בת 25 אחי בן 29, אני עדיין גרה בבית והוא עבר לגור עם חברה שלו, מאז שהיינו ילדים לעולם לא הסתדרנו זה מרגיש לי כאילו שהמשימה שלו בחיים זה לגרום לי להרגיש רע ואני כבר לא יכולה לסבול את זה ועכשיו אני יביא כמה דוגמאות מאז שאני קטנה הוא היה אוהב להמציא עלי שירים וכל פעם שהייתי מתרגזת הוא מצידו היה מגיע לסיפוק ולאושר מאין כמוהו. כן ותמיד אמרו לי שהמצב הזה ישתנה שנגדל הכל יהיה בסדר, אבל לא כך הוא הדבר עד היום הייתי עדה לכל מיני הצקות מצידו באם זה שהוא כל הזמן נכנס לי למרחב הפרטי, צוחק עלי משפיל אותי ולועג לי לעיני חברים שלו. כיום שהוא נכנס הבייתה אפילו שלום הוא לא אומר לי וזה נראה כאילו כל הביית סביבו ותמיד אני זאת שלא בסדר יש לציין שאני לאחר כוויות קשות וחוסר ההתחשבות שלו נוגע גם לזה שכל מה שהוא אוהב לדבר עליו זה יופי וכמה זה חשוב בחיים. ואפשר להבין שזה פוגע בי עד מאוד. ועוד בנוסף כל השנים האלה אני רק פעלתי לתיקון היחסים ביננו ושום דבר לא עוזר הכל נראה לו כמובן מאליו. מה עושים? אני יודעת שאולי הכתיבה לא משהו כי אני באמת כותבת עם דמעות אבל באמת נמאס לי
שלום לכולם זאת הפעם הראשונה שאני כותבת באתר, אבל באמת אני מרגישה שקלו כל הקיצים. אני בת 25 אחי בן 29, אני עדיין גרה בבית והוא עבר לגור עם חברה שלו, מאז שהיינו ילדים לעולם לא הסתדרנו זה מרגיש לי כאילו שהמשימה שלו בחיים זה לגרום לי להרגיש רע ואני כבר לא יכולה לסבול את זה ועכשיו אני יביא כמה דוגמאות מאז שאני קטנה הוא היה אוהב להמציא עלי שירים וכל פעם שהייתי מתרגזת הוא מצידו היה מגיע לסיפוק ולאושר מאין כמוהו. כן ותמיד אמרו לי שהמצב הזה ישתנה שנגדל הכל יהיה בסדר, אבל לא כך הוא הדבר עד היום הייתי עדה לכל מיני הצקות מצידו באם זה שהוא כל הזמן נכנס לי למרחב הפרטי, צוחק עלי משפיל אותי ולועג לי לעיני חברים שלו. כיום שהוא נכנס הבייתה אפילו שלום הוא לא אומר לי וזה נראה כאילו כל הביית סביבו ותמיד אני זאת שלא בסדר יש לציין שאני לאחר כוויות קשות וחוסר ההתחשבות שלו נוגע גם לזה שכל מה שהוא אוהב לדבר עליו זה יופי וכמה זה חשוב בחיים. ואפשר להבין שזה פוגע בי עד מאוד. ועוד בנוסף כל השנים האלה אני רק פעלתי לתיקון היחסים ביננו ושום דבר לא עוזר הכל נראה לו כמובן מאליו. מה עושים? אני יודעת שאולי הכתיבה לא משהו כי אני באמת כותבת עם דמעות אבל באמת נמאס לי