האם זה בסדר אם אדם ירשה לעצמו לבטא פגיעות כבכי

האם זה בסדר אם אדם ירשה לעצמו לבטא פגיעות כבכי

גם בפרהסיה? ומה עם לגבי לדבר על פחדים שעולים ישר כשהם עולים ?
קראתי את זה http://www.amihay.com/להיות-פגיע-לחלוטין-וגם-מוגן-לחלוטין-בו/
וזה עושה לי חשק לבטא את הרגשות שלי בצורה יותר ברורה גם אם זה כולל שאחרים יראו את זה. אבל מצד שני אני מתחילה לחשוב שבמקומות עבודה למשל אין מקום להבעת רגשות.
 
כי גם ככה ההתקפה זה כדי לא לחשוף את הפגיעות אז עדיף לחשוף

אותה גם ככה?
ויש לי עוד שאלה האם כדי להשאר מחוברים לרגש עדיף לוותר על עבודת חשיבה?
כי עבודת חשיבה יכולה להקהות רגש אז אולי זה פוגם בעצם בחיבור של אדם לעצמו?ומצד שני אולי לפעמים אין מנוס . לא יודעת זה השאלות שעולות בי
בקיצור אני קצת מבולבלת
 
בעצם איך אפשר להתבגר בלי להתבגר?

איך אפשר לעשות עבודת חשיבה בלי שהיא תשלול את הרגש?
כלומר חשיבה חיובית יכולה לפעמים לעשות עוול כי היא משדרת כוונה שרגשות שליליים פגומים ומתמקדת במה שאין למשל אם אדם עכשיו מדוכא היא מתמקדת בחיובי וזה לא מה שהאדם עכשיו ברגש.
בקיצור לא יודעת מסובך הרעיונות האילו לא כל כך רואה איך הם יצטלבו לי בראש כרגע
 
ובכלל נראה לי מאוד קשה לשמור על שלמות האדם כל הזמן

מתפצל כי כל הזמן יהיה חלק מסויים שלא יתקבל בחברה .
ואם אני לא יכולה להביע את העצב שלי בעבודה זה גם סוג פיצול
יותר מידי פיצוליישן
 
ממש טבעי ומומלץ מאד.

מאד נהנה - וגם הסביבה שלי נהנית מזה - להיות שקוף ואותנטי ולאפשר לרגשותי ולחווייתי להיות גלויים וחשופים.
 
אבל זה לא תמיד נכון כי כפי שכתבתי כבר בשרשור אחר

למשל כשאני כועסת ורוצה לשחרר צעקה הסביבה לא כל כך מקבלת את זה בברכה... מה שכן הצרחות שלי אכן לא נעימות לאוזן
 
ילד קטן מאושר כי כל הצדדים שלו מאושרים מלשון

אישור אז יש לו את השלמות של עצמו ואז מתבגרים והפיצולים באדם לא מפסיקים להגיע בצורות שונות אז מאוד קשה להכיל את כל הצדדים ולאשר אותם במיוחד שלא רגילים אני שואפת להיות אדם בוגר מאושר שנותן לעצמו כל הזמן אישורים ומאחד את הפיצולים שכפי שאמרתי תמיד מתחדשים . אבל עדיין לא ברור לי איך תמיד אפשר לעשות את זה יש כל מיני מקרים.
 
יש הבדל של שמיים וארץ בין להיות נטול-מסיכה לבין לפגוע

בעצמי ובסביבה.

צרחות כעס אינן ביטוי אותנטי קצת כמו ששליפת תת-מקלע וריסוס הסביבה איננה ביטוי אותנטי, בהבדל עיקרי אחד והוא: דרגת העצימות. בשני המקרים מדובר קרוב לודאי בחוסר אונים עמוק.

רובנו עטויים מסיכה כל הזמן, נגד רצוננו: הבעת פנינו מוסתרת מאחוריה, מתוך פחד ובושה. מי שמסוגל להשתמש במסיכה רק כשהיא באמת נחוצה (יש גם מצבים כאלה), מספק רוב הזמן לסביבתו שירות מרהיב של הצצה מתמדת לרגשותיו, שמשוקפים בזמן אמת בהבעת פניו, בלי התערבות או עיצוב. הדבר משפר את התקשורת הבינאישית ואף עשוי לחולל או לעודד ריפוי מסויים בסביבתו.

הנה דוגמה של הבעה גלויה:
https://www.youtube.com/watch?v=tLu16QBGAx4

זהו טוני פרסונס, אדם "ער" שניכר כי נהנה להגיד שוב ושוב, בכל מיני הרצאות ומפגשים, שלא ניתן "להשיג" מצב זה... ושהכל מושלם כפי שהוא.

{הנה דוגמאות נוספות מאותו מקור:
https://www.youtube.com/watch?v=1a8TvpzeOiQ
https://www.youtube.com/watch?v=hf558vneLMM
https://www.youtube.com/watch?v=N_jzptKaRGY}

כמובן, היות שמדובר באדם "ער" לחלוטין, שאיננו סוחב בתוכו "כאבים רגשיים מהעבר", אין בהבעותיו דבר מלבד שיקוף ההווה שהוא חווה.

כאשר את מודעת לחלוטין את המציאות הסובבת אותך ברגע הזה, ביחד עם זו שחיה בתוכך ברגע זה, כל כאב מהעבר יורגש על-ידך בדיוק כפי שהוא: כאב מהעבר. את תחושי בו רוטט בך, מבלי לבלבל בינו לבין הסיטואציה הנוכחית. הוא לא "יכסה אותה" מפנייך.
 
בן טל שחר מה הופך את הצורך לבכות ולהזיל דמעות

לעומת הצורך לצעוק ככן אותנטי? בשניהם זה צורך חזק כתוצאה מרגש לדעתי
ומה לגבי שעמום? האם זה אותנטי להתחיל להגיד לאנשים שאתה חווה שעמום והם משעממים אותך כי הם חוזרים על עצמם ועל אותו סיפור שוב ושוב<? אפילו שבעיני עצמם הם מרתקים?<
 
ומה לגבי שנאה.?ביטוי אותנטי שלה זה להסתכל על האדם כאילו

בא לך לרצוח אותו<?לומר לאדם שאתה שונא אותו?
ומה הביטוי האותנטי של קנאה? להרגיש שבא לך לאחל דברים רעים לאחר זה אותנטי נניח לצורך הדוגמא מרגשות קנאה או שנאה?
 
רגשות אינם פעולות ואינם התנהגות, אלא הם רגשות.

לצעוק זוהי פעולה.
יש לה תוצאות הן על הצועק והן על סביבתו.
התוצאות יכולות להיות גרועות או טובות (באלפי גוונים אפשריים).
פעולות הנובעות מחוסר אונים (דוגמה לפעולה שכזאת יכולה להיות צעקה) נוטות להיות בלתי מיטיבות ואף מזיקות, אולם יש כמובן יוצאות דופן.
עדיף לפעול "מהלב", למשל (עדיף שזה יהיה "הלב" האותנטי, כמובן).
פעולות הנובעות ממקום עמוק ומחובר בתוכנו, בין אם הפעולה היא צעקה ובין אם היא כתיבת שיר או התנדבות במעון לנשים מוכות, הן פעולות הנוטות להיות מיטיבות מאד, לעצמנו ולסביבתנו.
 
כל דבר בנו ותפקידיו.

חוויה של "חוסר אונים", לדוגמה, הינה כמו מעין אנרגיה יקרה וחשובה בתוכנו, שדורשת את תשומת לבנו האמיתית. לטפל בה, להעניק לה תשומת לב מלאה ובלתי-משוחדת, עשוי להתגלות מיידית כבחירה מתגמלת ביותר. כמעט כולנו זקוקים לאיזושהי הכשרה, הדרכה, שתאפשר לנו לעשות דברים כאלה בלי כל בלבולי המוח שבהם הוזנו בעבר.
 
הכרתי 3 נשים שלא הצליחו לבכות שתיים למדו בסוף אבל

ממה ששמעתי מחלק ממה שהן סיפרו היה להן מאוד קשה לא להצליח להביע את הכאב בדמעות ובכי. אחת ממש הרגישה כאב בגוף בגלל זה.
אז עדיין אתה סובר שבכי זה התנהגות ורגש לא מחוייב לגרום לבכי או לצעקה?
בכי וצעקות נראים לי היינו הך. אחד לפריקת עצב ואחד לפריקת כעס
 
הדמעות זולגות מעצמן - זה לא כמו לעשות משהו.

זה יותר כמו לא לעשות משהו - לא לבלום אותן.
 
למעלה