האם הפכתן להיות מה שחשבתן

האם הפכתן להיות מה שחשבתן


והכוונה השאלה הזו גם מבחינת קריירה וגם מבחינת האמהות:
האם אתן עובדות במה שחשבתן שתעבדו כשהייתן צעירות? ואם לא - מה השתנה או אחרת ממה שדמיינתן?
ומבחינת המשפחה - האם הקמתן משפחה כמו שתכננתן? (לא יודעת - מספר ילדים, מקום מגורים, כאלה).

מעניין אותי לשמוע איך דברים התגלגלו בסופו של דבר.
אני מכירה נשים שהפכו להיות מקצועית ב-ד-י-ו-ק מה שהן רצו, ואף למעלה מכך. אבל אני לא יודעת אם הן הגשימו את השאיפות המשפחתיות.
ואני מכירה הרבה אנשים שבכלל השתנו הדברים שהם רוצים.
ואצלי בטוח, אני לא עובדת במה שחשבתי שאעבוד בו כצעירה, ואני מרגישה שאני עוד באמצע של תכנון המשפחה...
 

הילהל

New member
אני מתה על השאלה הזו!

כי אני מתה על התשובה:
לא!
הפכתי למישהי הרבה יותר נהדרת!

כילדה "טום בוי" שהייתי, העבודה בגינון היתה סוג של שיא. אמרתי שאם אני הילדה היתה רואה אותי הגדולה בבגדי הגנן שלי, עם הכלים המוטוריים האימתניים, נוהגת בטנדר ומצווה על צוות עובדים מסוקסים.. הייתי מאוד מרוצה
ואני הנערה בטח היתה שמחה יותר אם הייתי נשארת באקדמיה

אבל אני הגדולה נדהמת מעצמי לגמרי. מהגילוי שאני בכלל לא גבר-גבר. שאני בכלל רכה ומכילה ועוטפת וחולת. שאני אוהבת לטפל באנשים, שאני אוהבת לגעת
לא חלמתי על זה

מבחינת משפחה? חשבתי שיהיו יותר ילדים..טעיתי
 
אני עובדת בדיוק במה שרציתי

אם כי לא תארתי לעצמי את תהפוכות הקריירה, וגם לא הבנתי עד כמה מגוון המקצוע הזה.

מבחינת משפחה - אף פעם לא היו לי חלומות בנושא. היה לי ברור שאחלוק את חיי עם מישהו, ושיהיו לי ילדים. לא היו לי רעיונות מפורטים לגבי איך ומה. בנושא הזה אני מרגישה שזכיתי. היו לי נישואים ראשונים אומללים, ובפעם השניה בחרתי כל כך טוב, ולא ידעתי עד כמה אני מדייקת. גם עם הילדות - רציתי ילדים, אבל לא תארתי לעצמי עד כמה זה יעשיר את חיי ויגרום לי אושר.
 
את מעולה בשאלות קשות


מבחינת עבודה: מגיל תיכון ידעתי מה מעניין אותי בגדול. המסלול שחשבתי שיהיה לי השתנה מאז, אני מייחסת את זה בעיקר לכך שלא היתה לי חשיפה לאפשרות האקדמית בסביבתי. התחום עדיין אותו תחום, אם כי כמובן שבמשך השנים הוא עבר התמחות והצטמצמות כמו שקורה כשמתמקצעים במשהו מאד.

מבחינת משפחה: אף פעם לא ידעתי כמה ילדים אני רוצה, ואני עדיין לא יודעת. תמיד קיויתי שיהיה לי בן זוג אבל במשך הרבה שנים לא חשבתי שזה יקרה. כשזה קרה זה היה אחרי שכבר פחות או יותר התייאשתי והתחלתי לתכנן תוכניות חלופיות. המסקנה שלי היא לא מקורית: כשמפסיקים ממש להיות זקוקים לזה, זה מגיע.
 

אלפית

New member
"כשמפסיקים ממש להיות זקוקים לזה, זה מגיע."

המסקנה שלי היא שזוגיות צריך לרצות בדיוק במידה הנכונה: לא יותר מדי ולא פחות מדי, ואז בדיוק היא מגיעה.

זה די "טריקי".
 
הייתי מעדיפה להיות מעולה בשאלות קלות

אופי השאלות הוא כנראה גם שיקוף של מה שמעסיק אותי, ולפעמים אני חושבת שהייתי שמחה להיות במקום קצת יותר רגוע, כזה שפשוט מאמין שיהיה בסדר.
 
אם יש משהו שאף פעם כנראה לא אהיה

זו מישהי שפשוט מאמינה שיהיה בסדר
. למזלי השגתי את הדבר הכי קרוב לזה מבחינתי: מצאתי איש שכן מאמין בזה. ולפעמים הו אפילו מצליח לשכנע אותי
 
עונה

מבחינת קריירה, - חשבתי שאני יהיה האומנית מס' אחת בעולם ...... חחחחח עפתי על עצמי, , אני מוכשרת, אבל לא ממש מספיק כדי להילחם על מקומי בבתי הספר לאומנות בארץ , מה גם שהצבא גם ניוון אותי קצת ותוסיפי את הקושי לכלכל את עצמי ולעזור גם בבית , ותקציב ללימודי אומנות לא היו העיקר .
אחרי השיחרור מהצבא חיפשתי עבודה וחברה של אמא סידרה לי משהו כמזכירה ושם התפתחתי יפה, אני מאוד שמחה שזה מה שאני עושה, מקום העבודה אישפר לי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה והיה מאוד גמיש איתי, שלח אותי ללימודי הנהלת חשבונות ו....וואלה, אומנם זו נחשבת לעבודה משעממת, אבל טוב לי בא, היא משרתת אותי טוב מבחינת הגמישות והזמינות להתנהל , וכיף לי להגיע לעבודה למשרד שלי ולעבוד, לתקתק את הכל כמו שאני אוהבת ולהתעסק עם כספים .

מבחינת אמהות, אני עדיין בעשייה, יש לי 2 בנים מקסימים, בעתיד יעבוג על עוד איזה אחד אחת !!!!!
כילדה או נערה לא התחברתי לתינוקות וילדים , והיום אני רואה את עצמי כאמא טובה , תומכת, מחבקת, אוהבת , מעניקה ושני הזעטוטים שלי גורמים לי להיות מאושרת .

לא הייתי מחליפה את מקומי עם אף אחד , יכולה להגיד שבהחלט טוב לי !
 

לילית462

New member
וואו, איזו שאלה...

אני ממש צריכה לחשוב על שאלה שכזאת, אין לי תשובה חד משמעית.

אני חושבת שכאמא, הפכתי להיות פחות או יותר האמא שרציתי להיות. יש דברים באמהות שרציתי וקיימים - אני אמא מאוד חמה ומפנקת, אמא שמשתדלת להיות מכילה וכל זה עם גבולות ברורים.
אני לא יודעת כמה מה שרציתי להיות היה מוגדר, ידעתי בעיקר מה לא... ואני שמחה להגיד שאני לא האמא שפחדתי להיות.

בעבודה, שוב אני לא בטוחה כמה היו לי חלומות מוגדרים, בעיקר רציתי למצוא מקצוע ועבודה שיהיה לי כייף בהם ואני אהנה לעשות. אני בהחלט מרגישה כך רוב הזמן בעבודה שלי, אז כנראה שהצליח לי גם פה...

יש הרבה דברים שלא תיארתי לעצמי שכך יהיו, אבל בסך הכל אני חושבת שאני מתפשרת מעט מאוד בחיי
 

אלפית

New member
לא וכן ובערך ובדיוק


בעבודה - אפשר היה לנחש שאגיע לתחום שבו אני עוסקת כי הוא מתאים לי ומתגמל. אולי קיוויתי להגיע איתו קצת יותר רחוק, מה שכנראה כבר לא יקרה. קיוויתי שתהיה לי "קריירה". בפועל יש לי "עבודה".
קיוויתי לעשות הסבה מקצועית מתישהו לתחום אחר ... בינתיים זה לא קורה ויכול להיות שגם לא יקרה.

במשפחה -
חששתי שלא אמצא בן זוג ומצאתי

מאד רציתי ילדים. שניים, ליתר דיוק, וחששתי שלא יהיו לי - כשהייתי צעירה חד-הוריות לא ממש היתה אופציה. ויש לי בדיוק שני בנים
 
גם אני מאוד רציתי בנים


אם מתישהו בעתיד תבוא בת לא אעקם פרצוף, אבל אני שמחה מאוד על בנים, וכיף לי מאוד עם הבן הפרטי, הוא וצי הרכב שלו
.
 

אלפית

New member
האמת .... שבהריון הראשון ...

נורא רציתי בת, ושכנעתי את עצמי שזה בן כדי לא להתאכזב, ו---פייר? לא התאכזבתי!


בשני כבר רציתי בן. הבנזוג נורא רצה בת ... בשלב הזה הוא כבר הבין שאני לא מתכוונת לשתף פעולה עם התכנון המקורי שלו: ארבע בנים ואז בת
 

לילית462

New member
אם אפשר לשאול

למה חששת שלא יהיה לך בן זוג?

אני יכולה להזדהות עם האמירה הזאת, רק שהיום ממרומי מעל עשר שנות נישואים, קצת קשה לי להבין אותה.

לא מצליחה להבין את הלחץ הזה שהייתי בו, להתחתן, ללדת ילדים, לא מבינה עכשיו לאן מיהרתי. לא שמצטערת על משהו, מודה ומוכירה כל מה שיש לי, אבל מתקשה עכשיו להבין את הפחד ההוא
 
אני חושבת שיש חלקים לא מבוטלים באוכלוסייה

שבהם השדר לילדות, לנערות ולנשים צעירות היה שהתפקיד שלהן הוא - בראש ובראשונה - לתפוס חתן.
שדר סמוי (אני אפילו לא יודעת אם גם היום זה כך באותה מידה), אבל חזק מאוד.

כשהייתי אחרי צבא התחלתי ללמוד במכללה בירושלים.
היה לי אז חבר שגרתי איתו. היינו אז חברים כמעט שנתיים אאל"ט.
היה לי ברור שאני לא אתחתן איתו, וזה פשוט שיגע נוראות את הבחורות שלמדו איתי.
הן לא הצליחו להבין למה "אני מבזבזת את הזמן שלי איתו" אם אני יודעת שאני לא רוצה להתחתן איתו.
אני, מצדי, לא הבנתי בכלל מה הסיפור שלהן. הייתי בת 22-23 וחתונה נראתה לי כמו משהו ממש ממש רחוק שיומו יבוא כשיבוא.

שבסופו של דבר פירקנו את החברות (עד היום אנחנו חברים טובים ואני גם הכרתי לו את זוגתו ואם ילדיו), הכרתי מישהו אחר. בגיל 24 כבר הייתי נשואה ובגיל 28 הייתי כבר אימא לשני ילדים
.
 

לילית462

New member
בדיוק על השדר הזה אני מדברת

מאיפה הוא הגיע ואיך זה שגם אנחנו, נשים עצמאיות, חזקות, משכילות, מועצמות - עדיין מושפעות מהשדר הזה.

גם לי היה באוניברסיטה חבר "שלא למטרת נישואים" ואמא שלי התפלצה ממנו כל פעם מחדש... גם החברות שלי. היה לי איתו נורא כייף בגלל שלא היה לחץ, הבעיה היתה שהוא כן רצה להתחתן... וכך הסתיימו יחסנו.
 

אלפית

New member
גם אני ממרומי 14 שנות זוגיות (12 מתוכן

נשואים ...) לא ממש מבינה מה היה הלחץ. התחתנתי בת 31, הייתי אמא בגיל 33, זה ממש סביר. האמת שבסופו של דבר הדברים הבשילו בזמן הזה. זה לא שרצתי להתחתן מתוך לחץ. גם בפרספקטיבה של שנים אני חושבת שעשיתי את הדבר הנכון, בזמן הנכון ועם האיש הנכון (על כל חולשותיו שמשגעות אותי לא פעם).

המצחיק הוא ששתי אחיותיי לקחו ת'זמן שלהן, ולמרות שהיו להן בני זוג שאיתם התחתנו לבסוף ואיתם הן מקימות משפחות, הן ממש לא "הזדרזו" אפילו לא "כמוני".

אבל-אולם-ברם, אני חושבת שלי היתה סיבה טובה להיות "לחוצה" כבחורה המתמודדת עם נכות מלידה, שיותר משהיא פוגעת בתפקודי (והיא כמעט ולא) יש בה פגם אסטטי כלשהו. אי לכך ובהתאם לזאת "העזתי" להפתח למין השני בגיל מתקדם יחסית ... ובכלל, מי היה מאמין ש-א. יכנס לחיי ויאמין בכל ליבו ומעודו שאני הדבר הכי מושלם עלי אדמות (לפחות בשבילו) ואפילו יגרום לי להאמין לו שכך הוא סבור באמת ובתמים.
 

לילית462

New member
כנראה שהוא יודע על מה הוא מדבר...

אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו רואים את עצמנו כהרבה יותר פגומים ממה שאחרים מסוגלים לראות אותנו בעינהם האוהבות.
 
למעלה