האם אני היחידה שצריכה לווי כל הזמן?
אני לא מפחדת מקהל ולא מלדבר בפני רבים אבל רק המחשבה שאני לבד פיזית מחרידה. מסוגלת להיות רק שעה לבד לא רחוקה וזה מטריף ומשפיל ושם את הסביבה שלי בבית סוהר ואני לגמרי מתייאשת כי אני נראת ממש מפגרת וגם מי שהכיר אותי לפני החרדות לא מבין בכלל איך אדם כריזמטי כמו שהייתי יכול להיות מפוחד בכלל! נראה לי שלקח שנתיים לאנשים להבין וגם לי מה קורה בכלל.אני ממש כועסת על המצב לא מקבלת אותו לרוב המקרים והרשימה שלי להאשמות ארוכה ביותר ויש ממה תאמינו לי עם הילדות שעברתי... בכל אופן איך מתחילים בכלל לקבל דבר כזה? כמה זמן לוקח לצאת מזה עם תוכנית בשלבים? למה רק אנשים רגישים נדפקים ואנשים שכל הזמן עושים רע מלאי גבורה ובלי חרדות? כמה סיכויים יש לצאת מזה או ליתר דיוק להכיל את זה בלי נזק ? תודה מראש על התשובות שאני בטוחה שכתובות פה ושם בכל הפורום אבל אני חדשה. שבוע טוב של הישגים חדשים לכולנו
אני לא מפחדת מקהל ולא מלדבר בפני רבים אבל רק המחשבה שאני לבד פיזית מחרידה. מסוגלת להיות רק שעה לבד לא רחוקה וזה מטריף ומשפיל ושם את הסביבה שלי בבית סוהר ואני לגמרי מתייאשת כי אני נראת ממש מפגרת וגם מי שהכיר אותי לפני החרדות לא מבין בכלל איך אדם כריזמטי כמו שהייתי יכול להיות מפוחד בכלל! נראה לי שלקח שנתיים לאנשים להבין וגם לי מה קורה בכלל.אני ממש כועסת על המצב לא מקבלת אותו לרוב המקרים והרשימה שלי להאשמות ארוכה ביותר ויש ממה תאמינו לי עם הילדות שעברתי... בכל אופן איך מתחילים בכלל לקבל דבר כזה? כמה זמן לוקח לצאת מזה עם תוכנית בשלבים? למה רק אנשים רגישים נדפקים ואנשים שכל הזמן עושים רע מלאי גבורה ובלי חרדות? כמה סיכויים יש לצאת מזה או ליתר דיוק להכיל את זה בלי נזק ? תודה מראש על התשובות שאני בטוחה שכתובות פה ושם בכל הפורום אבל אני חדשה. שבוע טוב של הישגים חדשים לכולנו
תראי פיל,אין ספק שאת עוברת תקופה לא קלה וכמו שאת בטח יודעת תיסכול יאוש הם הרבה פעמים גורמים מקשים שם. כמובן שלעיתים אנחנו מרגישים כמו נטל על הסובב אותנו - אני משער שגם התחושה של החשש של "ומה אם ימאס להם ממני בגלל זה" מוכרת לך. אין שום סיבה לכעוס על המצב- האם היית כועסת על עצמך אם היית חולה בשפעת? או אם היית מחליקה על בננה ושוברת רגל? דברים קורים לנו בחיים ולא מעט פעמים אין לנו אשמה בהם במובן של "למה זה מגיע לנו". אין כאן עניין של מגיע, אשם,או איזה צדק עליון. זה פשוט דבר שקרה וכמו עם דברים שקורים לנו , הטריק הוא לקחת אותם ולמצוא בהם את הנקודה הטובה ולמצות אותה, לחפור בה לעומק ולהוציא כל טיפה של טוב שאפשר-זה המתכון שלי לפחות לאיך להתחיל להתמודד עם משברים קטנים. תראי פיל אין אדם שלא חוטף סטירה בחיים, או לחילופין עוצר להסתכל על הנוף בצד בדרך במהלך הנסיעה הזו של החיים. כל מה שאת חווה עכשיו הוא מעין עצירה להתרעננות,לשתות משהו קטן,ולאזור כוחות הלאה. למעשה אני בטוח שאת כבר יודעת -אבל אם לא- תאמיני לי שכשתצאי מזה את תהיי הרבה יותר חזקה מכשהיית לפני שזה קרה. אפשר לומר שזו לא באמת עצירה אלא יותר שינוי נתיב קטן כדי לראות משהו מעניין על הדרך. אבל בשום פנים ואפן אל תחשבי ולו לרגע שזה הסוף שלה או האופי שהיא תהיה תמיד- אם יש דבר אחד שבטוח החיים האלו- זה שהכל משתנה. הסיכויים שלך? כל עוד לא תוותרי ותמשיכי כמו עכשיו? גבוהים. מאוד גבוהים. למעשה כל כך גבוהים שאני קורא להם בטוחים. ממה שאני ראיתי עד היום- מי שבוחר להלחם על האושר שלו, לא לוותר עליו - משיג אותו בסוף. המתמדה היא שם המשחק שלנו, העזה היא השיטה לנצח בו. לגבי רגישים נדפקים, עושי רע מלאי ביטחון? זה לאנכון, ואין כשזה דבר טוב או רע בעניין הזה כמו שאין אדם ש "מגיע לו" חרדות או אדם ש "לא מגיע לו". צעד טוב יהיה להשאיר את עניין המגיע לי בצד- פשוט כי אין כזה דבר- לאף אחד לא "מגיע" חרדות. זה פשוט קורה במקרה לאנשים. אבל כמו שאמרתי, יש כאן הזדמנות לצמוח ולהשתפר! תמשיכי בטיפול, לא לוותר, אני בטוח שיהיה יום אחד שאת כבר תביטי על זה ותגידי " חחח, זה מה שהציק לי?! איזה שטויות!" יהיה טוב! צוז.
