האירוניה שבלהרגיש טוב
או: על הדבש ועל העוקץ
טוב לי. הימים שלי נראים כמו ימים והלילות - כמו לילות. אני מרגישה עצמאות שכבר זמן רב לא הייתה לי. יש בי שקט. אני מרגישה כמו סיגל, עם המוח שלי היקר לי כל כך. אני בת חורין, עם בית משלי ומשק בית ואחריות.
אבל כשאני באה לפרוט את העניין למידות אובייקטיביות, הכל נשמע קצת מופרך:
אני כמעט לא הולכת מחוץ לבית וגם בתוכו נעזרת בהליכון ובכס"ג. לפני שנתיים הלכתי כמעט קילומטר מהחנייה לבית של חברים. זה היה קשה, אבל יכולתי.
אני אוכלת רק אוכל רך וקל, ולפעמים כשגם זה לא הולך - תחליף מזון מרוכז. מעי רגיש וחלוש.
לפני אי אלו שנים לקחתי קורסים באונ' במקביל ללימודים בחטיבה. עכשיו אני משננת מחדש את לוח הכפל.
אני חיה מקצבה של בט"ל ועזרה של ההורים והקיבוץ. עד לפני שנה וחצי עדיין עבדתי, חלקית ומהבית אמנם, אבל עבודה ממש.
הייתי מקפלת כביסה, כמה מכונות בזו אחר זו. עכשיו אני במחלקת גרביים, גדול מזה כבר קשה לי. שלא לדבר על שאר מטלות הבית.
ומצד שני כל ההתנהלות היומיומית הפנים-ביתית עלתה מדרגה:
אני יכולה לקום כל בוקר - גם בימים החלושים - לשטוף פנים ולצחצח שיניים כי יש מקום לכסא מתחת לכיור. ויש לי אפילו מראה!
אני יכולה להדליק ולכבות אורות כרצוני כי כל המתגים הונמכו לגובה שלי.
אני יכולה לבחור האם להיות בסלון או בחדר ולעבור מכאן לשם בכוחות עצמי.
הרצפה ישרה עכשיו, כבר חודשים שלא נפלתי בגללה.
הכאבים בשליטה, הודות לקנביס.
ופתאום פחות חשוב לדאוג לכביסה, כי יש עזרה, ולגיטימי לנוח שלוש שעות בסלון מוצף שמש ורק לקרוא. זה טוב למוח, אני ממש מתקדמת בשיקומו.
אני שוב חושבת.
וככה התפקוד האובייקטיבי שלי גרוע יותר משהיה, והתחושה הסובייקטיבית שלי טובה יותר משהייתה.
אז אני תוהה מה זה אומר בכלל, עצמאות, ומה ההגדרה של "טוב"? מה חשוב יותר - ללכת על שתי הרגליים שלי, או להגיע ליעד ותהיה הדרך כאשר תהיה? להילחם בחולשה או ללמוד לחיות סביבה? לרוץ אחרי תרופות וטיפולים ולקוות ולהתאכזב ולקוות שוב, או להניח להם ולחיות בהווה?
אשמח לשמוע את דעתכם, מעשית או פילוסופית.
חופן חיוכים
או: על הדבש ועל העוקץ
טוב לי. הימים שלי נראים כמו ימים והלילות - כמו לילות. אני מרגישה עצמאות שכבר זמן רב לא הייתה לי. יש בי שקט. אני מרגישה כמו סיגל, עם המוח שלי היקר לי כל כך. אני בת חורין, עם בית משלי ומשק בית ואחריות.
אבל כשאני באה לפרוט את העניין למידות אובייקטיביות, הכל נשמע קצת מופרך:
ומצד שני כל ההתנהלות היומיומית הפנים-ביתית עלתה מדרגה:
ופתאום פחות חשוב לדאוג לכביסה, כי יש עזרה, ולגיטימי לנוח שלוש שעות בסלון מוצף שמש ורק לקרוא. זה טוב למוח, אני ממש מתקדמת בשיקומו.
וככה התפקוד האובייקטיבי שלי גרוע יותר משהיה, והתחושה הסובייקטיבית שלי טובה יותר משהייתה.
אז אני תוהה מה זה אומר בכלל, עצמאות, ומה ההגדרה של "טוב"? מה חשוב יותר - ללכת על שתי הרגליים שלי, או להגיע ליעד ותהיה הדרך כאשר תהיה? להילחם בחולשה או ללמוד לחיות סביבה? לרוץ אחרי תרופות וטיפולים ולקוות ולהתאכזב ולקוות שוב, או להניח להם ולחיות בהווה?
אשמח לשמוע את דעתכם, מעשית או פילוסופית.
חופן חיוכים
