הגיון בחולשה
New member
האביר מג´לג´וליה (סיפור)
או "כך הרסתי את הגדר של שדה חמד". או השלום הקטן שלי יום חם באמצע יוני, כך תמיד מקדימים את סיפורי האימה, "לא בבית סיפרנו" אמרה בלה המורה לזמרה. טוב נו, לה אני עוד לא שוכחת איך לקחה ממני בכתה ד´ את הסולו ל"בואי אמא" ונתנה לסיוון כי אמרה שהקול שלי לא מספיק "מיוחד". אין לי ממש סיבה למהר, נוסעת אחורה בכביש עפר דקיק. לא כל כך ברור, די מוזר אפילו איך זה שגם כשלא ממהרים אנחנו לחוצים בזמן, פתאום הכל כל כך רחוק, דווקא כשרוצים קרוב. וגם הדרך קיצור סגורה בשער עם מנעול, ודווקא כשיכולים להחזיר את האוטו בזמן נגמרה הבטרייה בשלט. והכביש צר, לא יכולה להסתובב, אז נוסעת ברוורס. פעם נהנתי לסוע ברוורס, דמיינתי שזה כמו חזרה בזמןואם אעשה שוב את אותה הדרך אפגוש במחר. חתול שחור מציץ במבט אל המראה הקידמית. כבר מזמן ויתרתי על 3 יריקות, מהרהרת לעצמי, זה פשוט נראה כל כך חסר טעם, המדרכה מבויישת והפה מיובש, הנמלה שטובעת והרגשות אשם שלי על הילד שבדיוק הסתכל אלי בזמן אגירת היריקה הכל כך לא נמוסית הזו, והכל בגלל השוורצע חייה! מסתכלת במראה האחורית ולפתע עיני נסובות אל המראה שלידי, לא מבינה למה היא מתעופפת למולי, ולפני שאוכל להבין איך השמיים פתאום מתרחקים נסגרות עיני לשתיקה של כאב... פוקחת עיניים כעבור כשעה (כדקה),סוטרת לעצמי כמבקשת רגיעה, ולא מבינה את התושייה להתקשר לכוכב השומר שלי לאמר שנפלתי לתעלת הניקוז של המושב... זה כנראה בגלל שכשהייתי קטנה הייתה מכורה לחמישייה הסודית (אחר כך זה עבר לרבעייה, בסוף לשישיה), כל דבר קטן נראה לי הרפתקאה. ואולי בעצם מתתי, אחרת מי הוא הדופק על חלון המושב שלידי, שמשמש כעת כחלון צפייה בשמיים כחולים, גבוה, מעלי... משועשעת, כמה מתאים, לדמות המקבלת פניי השמיימה יש מבטא ערבי. טוב נו, לפחות בגן עדן יש שלום עולמי. "הכל בסדר, אני אעזור לך" מושיט ידו בנסיון לשלוף אותי ממה שהיה לפני כמה דקות הלוקסוס החדש של אבא... האביר מג´לג´וליה מהלל מעשיו ומספר איזה מזל יש לי, שעבר במקרה אחרת אף אחד לא היה יכול לדעת שנפלתי עמוק לתוך החרא הזה (תרתי משמע). אחרי שהיה חייב להוסיף הערה על המין שלי בכסא הנהג נדדה מחשבתי על מנת לשמור על איפוק.. בכל זאת הציל אותי כעת, ובכלל הרבה יותר מסקרן אותי אם אי פעם שם לב למרווח שיש לו בין האמה לקמיצה. מסוג המחשבות הלא ברורות שחולפות בראשי בין שבילי דמעות. הכוכב שלי שלא הבין מהטון הצווחני שיצא לי מה בדיוק קרה הגיעה מתנשף ומיוזע, הכוכב שלי דאג. עבדל (או סעיד או אחמד) ניסה להסביר לו מה קרה, אבל מסתבר שהשניים כבר מכירים, רק לפני שבוע הכוכב שלי היה בתורנות שמירה ותפס את האביר שלי גונב ממטעי האבוקדו. האביר חטף סטירה מהכוכב. הכוכב שלי שבר לו את ה(ת)הילה. יום למחרת האביר חזר למושב ועזר לכוכב לבנות מחדש את הגדר המקיפה. אז מה, השגנו שלום? על חשבון הצאוור שלי, הרכב של אבא, והגדר המקיפה של שדה חמד. אתם יודעים מה? מקובל עלי! יום יבוא ואשיר "בואי אמא" בקבלת הפרס נובל לשלום שלי ואז אראה לבלה... המורה לזמרה. -סוף- Inspired by a true story
אני.
או "כך הרסתי את הגדר של שדה חמד". או השלום הקטן שלי יום חם באמצע יוני, כך תמיד מקדימים את סיפורי האימה, "לא בבית סיפרנו" אמרה בלה המורה לזמרה. טוב נו, לה אני עוד לא שוכחת איך לקחה ממני בכתה ד´ את הסולו ל"בואי אמא" ונתנה לסיוון כי אמרה שהקול שלי לא מספיק "מיוחד". אין לי ממש סיבה למהר, נוסעת אחורה בכביש עפר דקיק. לא כל כך ברור, די מוזר אפילו איך זה שגם כשלא ממהרים אנחנו לחוצים בזמן, פתאום הכל כל כך רחוק, דווקא כשרוצים קרוב. וגם הדרך קיצור סגורה בשער עם מנעול, ודווקא כשיכולים להחזיר את האוטו בזמן נגמרה הבטרייה בשלט. והכביש צר, לא יכולה להסתובב, אז נוסעת ברוורס. פעם נהנתי לסוע ברוורס, דמיינתי שזה כמו חזרה בזמןואם אעשה שוב את אותה הדרך אפגוש במחר. חתול שחור מציץ במבט אל המראה הקידמית. כבר מזמן ויתרתי על 3 יריקות, מהרהרת לעצמי, זה פשוט נראה כל כך חסר טעם, המדרכה מבויישת והפה מיובש, הנמלה שטובעת והרגשות אשם שלי על הילד שבדיוק הסתכל אלי בזמן אגירת היריקה הכל כך לא נמוסית הזו, והכל בגלל השוורצע חייה! מסתכלת במראה האחורית ולפתע עיני נסובות אל המראה שלידי, לא מבינה למה היא מתעופפת למולי, ולפני שאוכל להבין איך השמיים פתאום מתרחקים נסגרות עיני לשתיקה של כאב... פוקחת עיניים כעבור כשעה (כדקה),סוטרת לעצמי כמבקשת רגיעה, ולא מבינה את התושייה להתקשר לכוכב השומר שלי לאמר שנפלתי לתעלת הניקוז של המושב... זה כנראה בגלל שכשהייתי קטנה הייתה מכורה לחמישייה הסודית (אחר כך זה עבר לרבעייה, בסוף לשישיה), כל דבר קטן נראה לי הרפתקאה. ואולי בעצם מתתי, אחרת מי הוא הדופק על חלון המושב שלידי, שמשמש כעת כחלון צפייה בשמיים כחולים, גבוה, מעלי... משועשעת, כמה מתאים, לדמות המקבלת פניי השמיימה יש מבטא ערבי. טוב נו, לפחות בגן עדן יש שלום עולמי. "הכל בסדר, אני אעזור לך" מושיט ידו בנסיון לשלוף אותי ממה שהיה לפני כמה דקות הלוקסוס החדש של אבא... האביר מג´לג´וליה מהלל מעשיו ומספר איזה מזל יש לי, שעבר במקרה אחרת אף אחד לא היה יכול לדעת שנפלתי עמוק לתוך החרא הזה (תרתי משמע). אחרי שהיה חייב להוסיף הערה על המין שלי בכסא הנהג נדדה מחשבתי על מנת לשמור על איפוק.. בכל זאת הציל אותי כעת, ובכלל הרבה יותר מסקרן אותי אם אי פעם שם לב למרווח שיש לו בין האמה לקמיצה. מסוג המחשבות הלא ברורות שחולפות בראשי בין שבילי דמעות. הכוכב שלי שלא הבין מהטון הצווחני שיצא לי מה בדיוק קרה הגיעה מתנשף ומיוזע, הכוכב שלי דאג. עבדל (או סעיד או אחמד) ניסה להסביר לו מה קרה, אבל מסתבר שהשניים כבר מכירים, רק לפני שבוע הכוכב שלי היה בתורנות שמירה ותפס את האביר שלי גונב ממטעי האבוקדו. האביר חטף סטירה מהכוכב. הכוכב שלי שבר לו את ה(ת)הילה. יום למחרת האביר חזר למושב ועזר לכוכב לבנות מחדש את הגדר המקיפה. אז מה, השגנו שלום? על חשבון הצאוור שלי, הרכב של אבא, והגדר המקיפה של שדה חמד. אתם יודעים מה? מקובל עלי! יום יבוא ואשיר "בואי אמא" בקבלת הפרס נובל לשלום שלי ואז אראה לבלה... המורה לזמרה. -סוף- Inspired by a true story