רופאים עצמם בתחום בריאות הנפש לא יודעים את מקור הבעיה ולא את הבעיה וגם לא את הטיפול בבעיה
אתה מדבר מתוך בורות.
הדבר הראשון בתפקידו של הפסיכיאטר הוא למצוא את מקור הבעייה.
זה לא תמיד פשוט, כי צריך להכנס לתת מודע, החלק במוח שגם הפאציינט לא מודע אליו.
לדוגמא, אתה חושב שהבדידות גורמת לבעייה, ואף פסיכיאיטר רציני לא יקבל את השטות הזו.
את הבעייה צריך לחפש בתת מודע, לרוב בשנות החיים הראשונות.
אם הבעייה קשה, תוך כדי חיפוש הבעייה, ניתן להוסיף כדורים להקלת
הסימפטומים.
הקלת הסיפטום לא פותרת את הבעייה, אך מאפשרת לחיות איתה טוב יותר,
וזאת עד לקביעת הדיאגנוזה.
תפקיד השיחות הוא הניסיון לדוג מהתת-המודע את מקור הבעייה,
והשיחות תלויות רבות ב"כימיה" בין המטופל למטפל.
אם המטופל מקיף עצמו בנוגדנים תת-הכרתיים, למטפל יהיה קשה ביותר לחדור אותם.
עצתי,
אם לאחר כמה חודשי טיפול, אין דיאגנוזה שהביאה לידי שיפור, לפחות במידת מה,
עבור לפסיכיאטר אחר,
הקשר מטופל-מטפל הוא קריטי, וצריך למצוא מטפל עם אישיות שמתאימה לך, ושתוכל לפתוח בפניו את תת-המודע שלך, בלי שתבין אפילו מה אתה פותח.
כל מה שהם רוצים זה שקט תעשייתי שאנשים לא יצעקו ולא ישתוללו ויפריעו לסדר במרחב הפרטי והציבורי
זה נכון, וצודק.
אם יש בעייה המפריע לסביבה, קודם כל צריך לנטרלה.
להלחם בסימפטומים גם אם עדיין לא יודעים את מקורם.
כאשר הסימפומים מתרככים, והבעייה עם הסביבה פחות אקוטית,
ניתן אח"כ לנסות ולהגיע לדיאגנוזה.
כמובן, שלשם כך יש צורך בפסיכיאטר הנאמן לאיכות עבודתו,
ולא לרופא ממשלתי (או קופת חולים) שאתה לא מעניין אותו, והוא רוצה רק שקט.
אז אני לעומת זאת מציע פתרון אמיתי לבעיה
הפתרון שלך הוא אסון.
זה כמו לשלוח לטבע אדם שיש לו דלקת ראות, כי הטבע ירפא זאת.
גישה לא מיקצועית, עלולה להוביל לאסונות.
חובה עליונה, בכל מקרה, שמטופל יהיה תחת השגחת רופא מומחה.