מעבר לגאונותו כיוצר, היתה לו גם תכונה נדירה
והיא היכולת להתחבר לחלקים ומגזרים שונים ומגוונים בחברה הישראלית. האנשים שיזכרו אותו בזכות "החיים על פי אגפא" הם לא בהכרח מי שיזכרו אותו בזכות "גבעת חלפון" או "שלאגר". אבל בשביל שניהם, הוא חשוב באותה מידה, כך נדמה.
המפעל האמנותי העיקרי שלו, לטעמי, היה התיעוד העצמי שלו, במיוחד בשנותיו האחרונות. גם הדמויות ששיחק ושכתב, היו בבואה של חלקים מאישיותו-שלו. יש בכך אולי מן הנרקיסיזם, אבל אגב זה הוא הצליח לשפוך אור על חייהם של רבים. בעמוד הפייסבוק שלו הוא העלה לפני כמה ימים שיר שכתב בשנת 2010:
זה חלום.הייתי עירני
עמדתי בתור ולא יכולתי לזכור
לשם מה אני מחכה לתורי
ומה עלי לתת או לקחת או
אפילו לדרוש באשנב הקבלה והתור היה ארוך
לפני כמה עשרות אנשים
שהחזיקו יומני-חיים שתוכנם היה
פגישות והרהורים כמו מה חשבו
אודות עצם החיים
ואחדים חרזו את מצבם בשירים וכתבו על געגועים,זכרונות,החמצות ואסונות.
אז העזתי לשאול את שכני,מה יהיה
כשאגיע לתורי והוא השיב כי יומן-חיי
ימסר לועדה שתקבע עפ"י התוכן,אם
אני אזרח שראוי לקבל תעודת אזרח ואם כן
תעודת אזרח מן השורה שראוי להתקבל
בכל איגוד,מפלגה,לשכות תעסוקה ולזכות
באיבחון פסיכיאטרי חינם ותעודת יושר
וחברות חינם במכון כושר וכרטיסי הנחה
בתחבורה הצבורית ומנוי שנתי למופעי תרבות
וחלקת קבורה חינם בבית העלמין בחולון...
כל זה בתנאי שיומן חיי יתאר
אותך כאדם שאין לו דבר בעולם.
מייד רכשתי מחברת ועפרון וכתבתי מעין שיר:
"החלום הזה מתנהל בידיעה שעוד שעה אקיץ
בחדרי הצר,ואני אפקח את עיני והתור יעלם
ושום וועדה לא תאשר כי,אכן,עולמי מצטמצם
לעוד כשלון שיחסל עוד יום של חוסר כשרון
ובדידות נוראית עם תחושה של חרדה קיומית
ואפס ידידים,או אהבה שתמלא את חיי בתחושה
שיש בשביל מה ויש את מי...והזמן שלי מתקצר
והבלון הפורח שהמריא בחיי,צונח אט אט חזרה
אל החלום הבא"
אסי דיין ה-1/1/2010
