אסמכתא...
יפה [כמובן], יוסאריאן, אלא שאין
לכך זכר בחוק ואם עובד אינו מנצל את זכותו ואינו דורש אותה, מדוע להעניש את המעביד על כך? אני יודע מה תענה, אך היש אסמכתא לגישתך?
אסמכתא...
פסק דין של הארצי, מספיק אסמכתא בשבילך? קח את זה. דבע לא/3-1 ישראל בראדון נ' שמחה ג'רד ב 121: "טענתו של בא-כוח המערערים שהמשיבה קיפחה את זכותה למלוא החופשה לשנת 1965/1966, או לחילופין, לחלק הימנה, מבוססת על פירוש מוטעה של הסעיף 7(א) לחוק. מבקש בא-כוח המערערים לראות בסעיף זה הטלת חובה על העובד, לקחת חופשה שנתית בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה (סעיף 6 לחוק), ואם לא לקח העובד את החופשה תוך התקופה האמורה, רואים אותו כצובר חופשה בניגוד לאיסור המפורש בסעיף 7, והוא מפסיד את תקופת החופשה כולה. לחילופין, ניתן לראות לטענתו את שתיקתו של המעביד כהסכמה מכללא לצבירה, ועל העובד להפסיד לפחות את שבעת הימים שהיה מחובתו לקחת ולא לקחם. אין ממש בטענה האמורה, כי אין העובד יכול "לקחת" חופשה שאינה ניתנת לו. החובה למתן חופשה מוטלת על המעביד, והוא חייב לתיתה תוך המועד הקבוע בסעיף 6 לחוק, ואם אינו ממלא את חובתו הוא עובר עבירה שהוא נענש עליה (סעיף 28(א) לחוק). המעביד הוא המסדיר את מועדי החופשות של עובדיו, כשם שהוא מסדיר את ימי העבודה ואת שעות העבודה והמנוחה, כפוף להוראות החוק. גם לא ייתכן שכל עובד יקבע לו את מועדי חופשותיו כפי רצונו, ויהרוס את סדרי העבודה במפעל. המעביד הוא "הנותן" חופשות, ואף קובע את מועדי החופשות כפוף למתן הודעה של 14 יום מראש על תחילת החופשה כאמור בסעיף 9(א) לחוק, בהביאו בחשבון כל האפשר גם את רצון העובד בנדון, באשר מובן כי ככל זכות וחובה יש להפעיל גם את החובה האמורה באופן סביר ויחסי עבודה טובים מחייבים הבנה והתחשבות הדדיים גם בעניין החופשה, והמעביד יביא בחשבון ככל האפשר גם את רצון העובדים בנדון. מטובתם של העובד והמעביד כאחד שהעובד יטול את חופשתו מדי שנה בשנה, ויחליף כוח, וישוב רענן לעבודתו. על-כן קבע המחוקק בסעיף 6 לחוק את החובה ליתן את החופשה תוך פרק זמן מוגדר, וברצותו למנוע מהעובד לדחות את לקיחת החופשה, אסר המחוקק בסעיף 7 לחוק צבירת חופשה בלתי-סבירה, אפילו בהסכמת המעביד. אם צבר בניגוד לחוק מקפח העובד את זכותו לחופשה שהיה עליו לקחת במועד הנכון, - וזוהי הסנקציה המוטלת עליו על-ידי החוק כדי להביאו לכך שיקח את החופשה במועדה. אולם כאמור אין הוא יכול "לקחת" מה שלא ניתן לו, ואין הוא יכול לצבור מה שאינו יכול "לקחת". לשון אחרת, סבורים אנו שצבירה חייבת להיות מדעת, מרצון מפורש לדחות את לקיחת החופשה שניתנת לו, מעבר לזמן המותר על-פי החוק. אין רצוננו לומר שיש להביא בחשבון ידיעה או אי-ידיעה של הזכות, הניתנת על-פי החוק, אלא שאין לייחס לעובד רצון לצבירה על-ידי שתיקה ואי-עמידה על זכותו לצאת לחופשה. כיוון שהחובה ליתן את החופשה וקביעת מועדה הם על המעביד, מזכותו של העובד לחכות עד שהמעביד יתן לו את החופשה המגיעה לו על-פי החוק, אך אין כפיה מתיישבת עם יחסי עבודה תקינים, ומכל מקום בוודאי ובוודאי שאין להעניש את העובד על שלא נקט באמצעי כפיה. מאידך, אם ניתנה החופשה והעובד מסרב לקחתה, או אינו לוקח אותה מסיבה התלויה בו, ואינה סבירה, הוא מקפח את זכותו לחופשה, כפוף לכך שבהסכמת המעביד הוא זכאי לצבור חופשה באופן הקבוע בסעיף 7 לחוק. לא הוכח מתן החופשה, וסרובו של העובד לקחתה, או אי-לקיחתה מסיבה התלויה בו והיא בלתי-סבירה, אין לראות באי-לקיחת החופשה צבירה בלתי חוקית, וכוויתור על חופשה או על חלק הימנה.".
