דמיון שגולש למציאות - צריכה עצה

[zimes]

דמיון שגולש למציאות - צריכה עצה

הסיפור הוא יד שניה: חמותי היתה עם הילדים שלי (שנה ו 9 חודשים) בגן המשחקים (בקצה הרחוב), וסיפרה לי. שתי שכנות, בנות כ 4 שנים, הכריזו מלחמה עליה ועם ילדי. הן צעקו "אתם האויב שלנו! אנחנו נקח לכם את התינוק! נזרוק עליכם אבנים!" ועוד איומים. בהתחלה, הדס נבהלה ונצמדה לסבתא, דולב הצטרף לקרב, והחל לזרוק עליהן אבנים (חצץ די דק), וסבתא אמרה "לא, אתן לא..." בנסיון להחזיר אותן למציאות. הם (חמותי והילדים) עשו די מיד אחורה פנה, הבנות הגיעו ללדחוף את חמותי, והמשיכו לרדוף אחריהם עד הבית. מה לעשות? לדבר עם האמהות? אחת האמהות? אחת הבנות? שתי הבנות? אחד החששות שלי - התרשמותי, שאחת האמהות תכעס על בתה, תנזוף בה (אולי תעניש?), וזה לא יעזור לעתיד. חשש אחר - בעצם אין מה לעשות עם זה - כי הן התחילו ממשחק דמיון (מותר, לא?), ולא היה מי שיחזיר אותן למציאות. לרחרח אצל אמהות אחרות? (זה יגרום למידע לעבור בין כולם, ולא יהיה לטובת הילדות, אני משערת). משהו אחר - זה לא המשך לאיזו מריבה עתיקה בין הבנות לילדי (וכמובן שלא עם חמותי

).

 

[לאה_מ]

אני הייתי מבררת עם עצמי עד כמה

הארוע הזה היה חמור בעיני - עד כמה באמת נבהלתי (או הילדים נבהלו), עד כמה באמת היתה סכנה של פגיעה פיזית (בי או בילדים), עד כמה הארוע הזה היה טראומטי מבחינתי. לפי התשובות שלי על טיב הארוע, הייתי מחליטה מה לעשות. אם היה נראה לי שאחרי ככלות הכל, זה אולי ארוע לא נעים, אבל לא נורא ואני משערת שהוא לא יקרה שוב - אני חושבת שלא הייתי עושה כלום. אם הייתי חושבת שזה היה יותר מאשר קצת "לא נעים" הייתי בהחלט משוחחת עם האמהות של הילדות. בכל מקרה לא הייתי משוחחת על זה עם אנשים אחרים בשכונה, אלא אם זה היה נראה לי דפוס התנהגות שחוזר על עצמו אצל הילדות האלה. בשורה התחתונה - ואת זה, כמובן, חמותך צריכה לומר, ילדות בנות 4 שהפריזו קצת במשחק דמיון, לא ממש נראה לי שווה התעסקות מעבר לשיחה בארוחת הערב המשפחתית (שלכם, לא שלהם). כמובן, שאם זה חוזר על עצמו, אז גם אם הארוע כשלעצמו לא נראה בעייתי אולי יש מקום לשוחח עם האמהות. אגב, דוקא אם הייתי יודעת שאחת האמהות תעניש, זה היה גורם לי לחשוב פעמיים האם לספר לאותה אם.

 

[zimes]

לגבי ההערה האחרונה

הדבר שהכי ברור לי, באמת, זה שהאמא שעלולה להעניש לא תשמע על זה.

 

[עירית ל]

קצת בלבלה אותי הכותרת של ההודעה

מהכותרת משתמע שאת חושבת שיש להתייחס לחוסר היכולת של הילדות לדעת איפה הדמיון גולש עמוק מדי למציאות. מגוף ההודעה היה נראה לי שבעצם את מחפשת דרכי התמודדות עם ´אלימות´ בגן המשחקים. לגבי האלימות עצמה, אם זה מקרה שלא חוזר על עצמו, אז אני מסכימה עם לאה שלא כדאי לעשות כלום. לעשות אחורה פנה כמו שהסבתא וילדייך עשו נראה כפתרון ההגיוני ביותר. לגבי הילדות, אם יש להן באמת בעיה בראיית המציאות, הרי שלא לנו לטפל בכך.

 

[אפרתש]

סליחה?

תסלחו לי על הגישה חסרת הגמישות - ילדות בנות ארבע (או ארבע עשרה) לא צריכות לתקוף נשים מבוגרות (לגבי ילדים קטנים יש בעיה, כי ילדות לא תמיד מבינות אם הילד מולם הוא "שווה כוח" ואפשר לשחק איתו). אם הן דחפו - זה מקרה חמור מאד. אם רק ניסו לדחוף - חמור, אבל פחות. המקרה המתואר הוא: שתי ילדות השליטו טרור, וסבתא עם שני ילדים ויתרו על בילוי בגן המשחקים. חמותך צדקה כשהתרחקה, כפתרון מיידי. אבל אני מתנגדת לגישה הסלחנית של "זה רק משחק דמיון". אני כן בעד לנסות לשים לב האם הילדות האלה מתנהגות בצורה דומה בהזדמנויות נוספות. אם כן, אז בהחלט הייתי פונה להורים. אי אפשר שגן המשחקים השכונתי יהיה נתון לאיומי טרוריסטים קטנים. אם את מכירה את הילדות וחושבת שבסך הכל הן "ילדות טובות", הייתי מדברת איתן ומנסה להסביר להן את חומרת מעשיהן. ("אלה ילדים קטנים, הפחדתן אותם ..").

 

[Kalla]

../images/Emo45.gif

 

[ליאת +]

כשאנחנו "הותקפנו" ע"י כנופיה

של שלושה בנים בני ארבע בגינה הציבורית (מעניין שהם קראו קריאות מאוד דומות למה שתיארת, שביטאו המון אגרסיה כלפי אביתר- "התינוק"). הודעתי להם שאני יותר חזקה מהם ואם הם יגעו בו אני ארביץ להם. זה ממש לא הסגנון שלי (זה גם נבע אולי, מלחץ), אבל זה עבד, והם תפסו מרחק. אני חייבת להודות שלא היה לי יותר מידי כוח להשקיע בחינוך של ילדים של אחרים, בטח לא כאלה שמתנהגים בצורה כזו. מדובר בשלושה ילדים שאחד מהם אלים באופן קבוע. האמהות שלהם יושבות על ספסל מרוחק ולא מגלות מעורבות במתרחש (גם ההודעה על הליכה הביתה נעשית בשאגה מהספסל והן עוד מתפלאות שהילדים לא רוצים ללכת). לעומת זאת יש ילדה בת שש שמגלה עניין במשחק עם אביתר, אבל עושה זאת בצורה מסוכנת, לדעתי (רצה מאוד מהר כדי שירדוף אחריה, בלי להתיחס ליכולת שלו), ולכן בכל מפגש של שניהם אני מדברת איתה על איך לשחק איתו, מה הוא יכול לעשות ומה לא, ובסופו של דבר שניהם נהנים מהמשחק המשותף.

 

[vered4]

גם אני צאוד לא ליברלית בנושא אלימות

ומשחק כזה היה מאוד לא מקובל עלי. גם קשה לי לראות את החינניות שבדמיון עשיר מסוג כזה

אם מכירים את ההורים אז זה דבר אחד, להתחיל לחפש ולנסות לחנך ילדים של אחרים זו בעיה. אם ההורים נמצאים במקום הייתי נגשת אליהם ומעדכנת אותם לגבי הארוע ומה דעתי לגביו. הבעיה בלאיים על ילדים אחרים, היא שאין אפשרות לממש את זה, אסור מבחינה חוקית לגעת בילד אחר. אבל בהחלט הייתי כועסת ומנפנפת אותן ממני ומהילדים.

 

[חנה גונן]

לא לעבור על כך בשתיקה....../images/Emo10.gif

התנהגותן של הילדות היתה בקלות יכולה להדרדר לכדי פגיעה פיזית של ממש בחמותך ובילדיך,בכל זאת כדאי שתגשי להוריהן של הילדות תהיה תגובתם מה שתהיה אבל מבחינתך לפחות תדעי שעשית את המקסימום. שלך חנה גונן

 

[עדי 4]

לא לעבור בשתיקה-זו גם דעתי

כמה מקרי אלימות קראנו בעיתון של ילדים קטנים שזרקו אבן על ילד אחר והרגו אותו, ילדים שהתעללו בילדים אחרים. צריך לשים לזה סוף וכפי שהבנתי ממך את מתלבטת איך בדיוק. אני כאמא,ברגע שמתקיפים את ילדיי,מאיימים על שלוותם אני יוצאת להגנתם ומסכן מי שנמצא מולי(

מזל סרטן) אני הייתי בודקת קודם האם זו "התקפה" חד פעמית או סוג של משחק קבוע של הבנות. משחק חד פעמי היה עובר בשקט אבל אם הייתי יודעת שזה משחק קבוע הייתי נגשת לבנות ואם זה לא היה עוזר הייתי פונה לאמא. לא מקובל עלי שיאיימו על ילדי ועל אמי בגינה!!!

 

[עירית ל]

אני קוראת את התגובות האלו

ושוב עולות בי תחושות לא נעימות כלפי עצמי. אני ביישנית. אני תמיד מפחדת שאני אטריד אנשים אחרים, או אכפה עצמי עליהם. אני חסרת ביטחון כשמדובר באנשים שלא מוכרים לי. נהגתי פעם לחשוב שאני אמנם כזו, אבל כשזה נוגע לבני, אין לי אלוהים. גיליתי שזה לא כך. למרות שאני אמורה להגן עליו וזה נותן לי "license to kill", אני לעולם לא אהיה מסוגלת להרוג. אז צימעס, אני לא מרגישה נוח עם העצה שלי, היא נראית לי אנמית מדי...

 

[לאה_מ]

כל התגובות - ולא משנה באיזה סגנון

הן נכתבו (לוחמני יותר או לוחמני פחות) אמרו, בעצם, את אותו הדבר - אם זה ארוע חד פעמי - להתעלם; אם זה חוזר ונשנה - להגיב (לדווח להורים, לשוחח עם הילדות).

 

[אפרתש]

לא לגמרי

חלקנו אמרנו שהיינו מגיבות בתוקפנות גם בפעם ראשונה. נדמה לי שליאת תיארה כיצד הבריחה כנופיה נמוכת קומה - וזה היה אירוע חד פעמי. ובנוסף - את כנראה בחורה עדינה במיוחד. חלקנו לא היו "משוחחים" עם הילדים, אלא מרימים את הקול ואף מאיימים. עוד לא קרה לי מקרה של איום בחטיפת תינוקת, אבל כשילדים נראו לי אגרסיבים מדי - לא הייתי מוסגלת לשוחח איתם. צר לי. גם אני לא מסוגלת להרוג (אני חושבת), אבל אני גם לא מסוגלת לשמור על שלוות נפש כשאיזה ברבר בן שש דוחף את הילדה שלי. אני אומרת "למה אתה דוחף?", אבל בטון כזה שהוא מבין שעל הילדה הזאת מישהו שומר, ויילך להציק לילדים אחרים.

 

[לאה_מ]

אני לא יודעת כמה אני עדינה...

אני מתארת לעצמי שאם הייתי חושבת שההתנהגות שלהם עוברת כל גבול, ודאי לא הייתי משוחחת איתם בשלווה ורוגע. מצד שני, אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות מאמץ לאזן בין הרצון שלנו (והחובה שלנו) להגן על ילדינו (ולהראות להם שאנחנו שם עבורם, שאנחנו יכולים לעשות זאת), לבין הרצון שלנו ללמד אותם שאלימות לא פותרים באלימות. אני מניחה שהייתי משתדלת מאד להמנע מאיומים (לא מאיומים בפניה להורים, או לילדים גדולים יותר בפניה, למשל, למשטרה, אלא מאיומים מסוג "אני ארביץ לכם" וכו´) וגם מפניה בצורה מאד אגרסיבית (טון, שפת גוף וכו´). גם את אמרת שאפשר לומר "למה אתה דוחף" בטון שהילד יפסיק להציק לבתך, ולא לומר "אם לא תפסיק לדחוף אותה אני אדחף אותך" או "תיכף אני אראה לך מה זה להרביץ לקטנים ממך". לכך התכוונתי.

 

[עירית ל]

לא מדוייק

ליאת+, vered4, חנה גונן, חושבות שצריך לדבר עם הילדות או הוריהן. אני לא בטוחה שאני לא מסכימה איתן.

 

[לאה_מ]

לדבר על מה?

הרי אין כוונה לנסות להסביר להן איפה עובר הגבול בין מציאות לדמיון. הכוונה היא (אני מניחה) לפנות להורים בתלונה, על מנת שהם ימצאו את הדרך הטובה בעיניהם לגרום לבנות שלהן להפסיק לנהוג בבריונות; הכוונה היא לומר לילדות עצמן שההתנהגות שלהן לא מקובלת עליך (ולא לפתח איתן שיחה על איפה מסתיים משחק הדמיון שלהם ואיפה זה מתחיל להיות בלתי קביל). נדמה לי שבסופו של דבר כולם אמרו שאם זה היה מקרה חוזר ונשנה הם היו פונים לילדות או להוריהן. לכן אני חושבת שהניואנסים שונים, מדרך הטבע, אבל התגובות - בסך הכל - די דומות.

 

[vered4]

אם ההורה נמצא במקום

לפעמים לדבר איתו, זה פשוט להכריח אותו להתייחס למצב. אחרת מאוד נוח להורים כאלה להתעלם, ומאחר שהילד שלהם בצד החזק- גם להגיד "שניתן לילדים להסתדר בעצמם".

 

[ליאת +]

במחשבה שניה

צריך לקחת גם בחשבון שגם הילד שלי עומד ונוכח בסיטואציה, ובטח לא הייתי רוצה שהוא ילמד התנהגות כזו (כמו שתיארתי בתגובה הקודמת) או יישם אותה. הם הרי יותר לומדים מהתבוננות בנו מאשר ממה שאנחנו אומרים להם. אז אולי עדיף לשמור את זה רק למצבים שבהם יש חשש אמיתי.

 

[zimes]

תודה לכולן

בינתיים - נפגשנו בחוץ עם אחת הבנות, והיא שיחקה עם הדולב בלי שום דמיונות... בעלי לא דיבר אתה כי היו שם יותר מדי הורים בסביבה (שלה ואחרים), ולא רצינו לעשות מזה סאגה שכונתית. אני מקווה שלא אצטרך להתמודד עם עוד שאלות כאלה