די, אני לא יכולה יותר
- קצת פריקה חופרת...

some1Lse

New member
די, אני לא יכולה יותר
- קצת פריקה חופרת...

כואב לי כל הגוף.
כאני כמעט לא מצליחה לנשום, זה כאילו חצי מהריאות שלי מלאות במים. וזה כואב. לנשום. כאילו מישהו יושב לי על החזה.
וכואבת לי הבטן. כל כך. שזה מאפיל על הגוש שיש לי בחזה.
ואני לא מצליחה למצוא שום דבר ראוי לשמו כדי לסלק את הכאב הזה.
ויש לי מתכונת מחר, שלא למדתי אליה ואני לא מצליחה ללמוד למרות שישבתי עם הספר כמה שעות
אבל זה לא משנה, כי אני גם ככה מטומטמת. אין לי סיכוי לעבור את זה.
אוף, אני שונאת את זה. אני כל הזמן בטוחה. משוכנעת. שאני מטומטמת נורא שאני הולכת להיכשל. למרות שכשאני חושבת על זה מבחוץ זה לא נכון לא נכון. אבל למרות שהציונים של הבגרויות מאשרים את זה, התעודה של שנה שעברה לא עוזבת אותי. וכל הפעמים שאנשים קראו לי מטומטמת חוזרים אלי. וזה כואב. פחות, אבל כואב. אוף, איזה דפוקה אני. מה אני מנסה לנתח כל דבר שני עושה? זה סתם ככה. כי זה מה שאני בעצם.
אוף, די... קשה לי קשה לי קשה לי.
והיום דיברנו על המתכונת ואמרתי, כאילו בצחוק, "אוף, אני לא מצליחה להבין כלום.. אני רוצה למות&.
וחברה שלי כעסה. היא אמרה: "אני מכירה אנשים שבאמת רוצים למות. אנשים שיש להם בעיות יותר גדולות מזה שיש להם מבחן מחר".
וזה נכוו, וכאילו-באיזה זכות? איך לעזאזל אני מעיזה להרגיש ככה??
ועוד אחרי שדיברנו כמה בנות ואחת (שיש לה באמת בעיות, לא כמוני.. ככה, יש לה חברות.. ומישהו קרוב אליה נהרג הקיץ). אז המנהלת שלחה אותה לעובדת הסוציאלית (את זה ידעתי) ועכשיו היא סיפרה שגם לפסיכיאטר. והוא אמר שהיא בסדר גמור
וזה כאילו-איך אני מעיזה לחשוב שמשהו לא בסדר, כשהיא כן?
כשאין לי בכלל זכות להרגיש ככה?
אני פשוט דפוקה דפוקה דפוקה דפוקה דפוקה דפוקה.
אבל... אוף, אני יודעת שזה נורא מגעיל מצידי, אבל... אני כן. אני כן רציתי. שמישהו ישים לב. שאני לא בסדר זאת אומרת. ש... לא יודעת. שיגידו לי "לכי לזה ולזה".. כי עכשיו שאני צריכה להיאבק על זה זה כאילו לא "שווה". זה התייאשתי מזה. גם ככה שום דבר בחיים לא יעזור לי.
וזה גם.. אני חושבת על שנה הבאה. על מה אני אעשה. ולמרות שכולם בטוחים שזו עושה לי רע, זה דווקא...
זה רע להגיד את זה, אבל זה כאילו בערך הדבר היחיד שממשיך אותי קדימה. שאני יודעת שאני סתם אני אבל אני חלק מקבוצה גדולה של סתם אנשים. ושנה הבאה אני לא אהיה סתם. אני אולי אהיה משהו. אני כן אשפיע. אני.. זה לא יהיה סתם שאני חיה. וזה גם...
אני יודעת שזה הסיבה הכי גרועה לעשות משהו. אבל אני גם רוצה להיות "צודקת" פעם אחת. להיות שפעם אחת במשהו שאנחנו לא מסכימים אני בצד הטוב. הנכון. כי לתת שנה למדינה-איך זה לא נכון? וזה... זה משהו שאנשים..
זה משהו שאולי מישהו פעם אחת ייגרום לי להרגיש שאולי אני עושה משהו טוב.
ואני יודעת שזה מטומטם, אבל ככה אני מרגשיה.
אבל כשניסיתי להתייעץ עם אמא שלי על מה לבחור, כי התלבטתי בין שני דברים, כל מה שזכיתי לו היה שיחה של בערך שעהעל שני דברים:
1. את לא יכולה לעשות את זה
2. אם את חושבת שאת יכולה לעשות את זה, איך יכול להיות שאת חושבת שאת לא בסדר?

ואני לא נתתי פזה להגיע אלי. או לפחןת ככה העמדתי פנים. אבל עכשיו... אני כבר לא יודעת.
וכל פעם שהציעו לי דברים אני מרגישה: אני לא יכולה לעשות את זה.
והציעו לי עבודה אבל לא חזרתי אליהם
ויש לי עוד מעט מיונים לש"ש שאני רוצה, אבל אני רוצה רק לבטל הכל.... אני לא יכולה. תעצרו את זה אני רוצה לרדת.
אני מטומטמת מדי. דפוקה מדי. אני אהרוס לכם את החיים.

ואוף אוף אוף

למה אני ככה?
למה בכלל נולדתי??
למה?????
 
על אוויר ועל מחנק

היי יקרה,
איך היתה המתכונת? אני מקווה שהיא עברה בשלום ושבנתיים הוקל לך קצת וחזרת לנשום.
לא תצליחי לשכנע אותי שאת מטומטמת. נסי לא לבלבל בין קושי רגשי לבין אינטיליגנציה. עד כאן שומעים כמה את נבונה וחכמה.
אני לא אוהבת שעושים השוואות בין קושי לקושי. כשקשה לנו זה בכלל לא משנה שלאחרים קשה יותר. זה פשוט לא רלוונטי...
מגיע לך שיראו את הקושי שלך ויעזרו לך לטפל בעצמך. כל כך מגיע לך.
בנוגע לסוגייה של שנת השירות אני צריכה את עזרתך בהבנת הבעיה. שנת שירות בגדול היא דבר נפלא. אם אני מבינה נכון את מגיעה דתייה ואצלכם זה פחות מקובל. זה הקושי?
אשמח שתסבירי לי ונחשוב ביחד
רותם
 

some1Lse

New member


הלך גרוע

לא הצלחתי ללמוד כמעט, אז זה היה רק מה שהצלחתי לזכור מהשיעורים.. היו מלא סעיפים שלא הצלחתי לענות עליהם בכלל

אז למה? למה אני לא מצליחה להיות בסדר??
לא.. אני.. אני לא יודעת.
זה.. סיפרתי לאמא שלי. וזה היה שהייתי צריכה לחשוב על איזה מקומות אני רוצה אולי להתנדב שנה הבאה. אבל זה היה אחרי השיחה עם היועצת, שהיא.. שסיפרתי להם .
ואז אמרתי לה שני מקומות שהתלבטתי ביניהם (כפר נוער/מקלט לנשים מוכות).
וזה.. והיא אמרה לי לחשוב אם אני בכלל יכולה לעשות את זה. שאם אני מרגישה רע, אז איך אני אוכל לעזור למישהו אחר?
וזה. ואני שונאת שהיא עושה את זה! שאני חושבת על משהו ואז זה כאילו: אם חשבתי על זה אני יכולה לעשות את זה. ואז אני מספרת על זה, ואפילו ה"אה.. אולי..." גורם לי לחשוב:"אני לא יכולה לעשות את זה." אז כשהיא מדברת...
וסיפרתי לה שיש עוד מעט ביקור במקום שחשבתי עליו. ושאלתי אותה: את חושבת שאני אוכל לעשות את זה?
ואז היא אמרה: בטח!
אפילו ש..?
אנ מתישהו אמרתי משהו אחר?ברור שאת יכולה!

וכל פעם שזה קורה זה מבלבל אותי... זה קרה גם כמה פעמים אחרות.. וזה כל פעם מבלבל אותי. זה כאילו-רגע, היא שכחה? או שאני המצאתי? אבל אני כתבתי , אז זה לא המצאתי...
אבל עדיין, כל מה שהיא אמרה בהתחלה-זה כן נכנס אלי.. וזה עם עוד דברים שאני מרגישה..כל פעם אני חושבת: היא צודקת. אני לא יכולה. למה אני אנסה? אני רק אפגע בהם יותר. אני ממילא הורסת כל מה שאני עושה.

ואוף, רותם... הפסקתי למצוא סיבה...
אני כבר לא זוכרת למה בכלל להפסיק...

http://m.youtube.com/watch?v=OJkqkWIpFAI
 
למעלה