בהחלט אפשר לשאול את הרופא
מן הסתם שיש לו הסבר טוב לכך, אחרת הוא לא היה מקפיד על כך. ההיגיון שלי אומר, שאחרי ניתוח, יש להניח לגוף להחלים מ-5 החתכים ומכל הטראומה של ההרדמה המלאה, וכן לקיבה להחלים מהטראומה של הטבעת החדשה. אמנם היתה לה טבעת קודם לכן, אבל זו טבעת אחרת לגמרי, למרות שהן תאומות. ובכל זאת אישיות אחרת, טבעת חדשה לגמרי, טרייה ולא משופשפת. היא צריכה להתמקם על הקיבה, ליצור לעצמה הצטלקות משל עצמה. זה לוקח זמן וזה טראומטי לקיבה ולגוף. לכן מקפידים על חודש ימים מנוחה לקיבה לפני שמשנים את המצב של הטבעת. אחרי החודש הזה, כבר פחות מקפידים על הפרשים של 4 שבועות בין הצרה להצרה, ואצל ד"ר אבינוח מרשים לפעמים גם שבועיים בין הצרה להצרה, במקרי הצורך בלבד. 27.2 היה לפני 3 שבועות. זה מאוד קשה להיות בלי הגבלה של טבעת, ומאוד קשה לחוות חוויה של השמנה חוזרת. זה מתסכל מאוד. אבל עדיין לא מצדיק דיכאון (אלא אם כן את סובלת מנטייה לדיכאון, והשמנה בהחלט יכולה להוות טריגר להתפרצות), ולא מצדיק את התגובה הרגשית של להרגיש גועל מעצמך. זו תגובה רגשית מזיקה והרסנית, וצריך להתרפא ממנה, ויפה שעה אחת קודם. תגובה זו היא שגורמת יתר תסכול, שגורם יתר אכילה... לא חבל? לא עדיף לעשות את התהליך הנפשי שמאפשר לוותר עליה? כדי לוותר על תגובה רגשית צריך להשתמש בחשיבה ובדמיון. תארי לעצמך שהיתה לך ילדה בת 10, רעבה מאוד, שצריכה עזרה כדי להתגבר על הרעב, והיתה כבר תקופה שהיא הצליחה להתגבר ורזתה יפה במשקל, אבל עכשיו יש תקופה מסוימת שהיא עוברת קושי, ולא מצליחה להתגבר על הרעב באופן זמני. האם היית נגעלת ממנה? האם היית מזלזלת בה? או שהיית אוהדת אותה ומבינה אותה, למרות הקושי והתסכול שהיית חשה כשהיית רואה אותה רעבה ואוכלת? האם היית מבינה שככל שאת מחזקת אותה היא תרגיש יותר כוח להקטין את אכילת היתר? עודדי את עצמך ותביני את עצמך, ותדברי אל עצמך בטקסטים שאמא מדברת לילד שהיא אוהבת (גם כשהוא מתנהג "לא בסדר"), ותנסו יחד - את ועצמך, בשיתוף פעולה ומתוך אהדה והבנה - לתכנן אכילת מאכלים דלי קלוריות ופעילות גופנית בתקופה הזמנית הקשה הזו. מגם מוכנות להשמנה זמנית מסוימת.