דיי אני כבר לא יכולה יותר
אני ממש כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. לא משנה מה אני עושה (יותר נכון לא עושה, שום דבר לא עוזר ולא משתנה. אני כבר לא ביישנית אבל שקטה ב-ט-י-ר-ו-ף וממש אין לי על מה לדבר. כל הזמן אני מרגישה שאני משעממת והכי מוזר לי שאנשים אוהבים להיות בחברתי למרות שאני פשוט לא מדברת. למשל, היום, עשינו פיקנית, אני ועוד 2 חברות, והיה ממש כיף בהתחלה. דווקא דיי שמחתי שאחת מהן באה כי תמיד יש לה על מה לדבר אז נוח לי עם אנשים כאלה. אבל אחרי משהו כמו 10 דקות, 3 ידידים שלנו באו והיא כמובן התחילה עם הפוזות וההצגות. היא תמיד חייבת להיות במרכז, להרגיש הכי יפה ומבוקשת. היא יפה, אני מודה. לפעמים זה מדהים אותי כמה היא יפה אבל משהו באופי שלה...יותר מידי אגו ואהבה עצמית שזה הורג אותי. אני לא מקנאת בה ולא רוצה להיות היא או כמוה, זה פשוט כל כך מעצבן אותי כל העסק הזה. פתאום קלטתי שתמיד כשיש בנים באזור או כל אחד שהוא לא אני, היא פשוט לא אמיתית, או שכן אבל מראה את הצד ה...איך אני אקרא לזה...פאקצי שלה. היא חייבת להיות המסמר, לא משנה של מה היא פשוט חייבת להיות המרכז ושכולם יזילו עליה ריר. אני ממש לא כזאת. אני כן רוצה להיות המרכז אבל אני לא אשתנה בשביל זה ולא אעשה הצגות. אני לא אתחיל עם בנים רוב הזמן ולא אחשוב שאני הכי יפה בעולם. להיפך: אני ממש לא יודעת מה לעשות עם עצמי. הקטע הוא שאני ממש אוהבת את האופי שלי ובטוחה שאם הייתי מישהו אחר הייתי מתה עליי (חחח...), אבל עד שאני נפתחת אם בכלל....ואני בטוחה שאני נראית משעממת אבל הקטע הוא שאני ממש לא. כשאני פתוחה תמיד יש לי על מה לדבר ואני פתאום בן אדם אחר ממה שאחרים רואים. אני דיי כמוה בעניין הזה. לרוב, כשאני פתוחה, אני המסמר. פתאום לפני כמה דמן, אבהירו לי בבית שאני המרכז של המשפחה ואפילו לא ידעתי את זה. אח שלי ואני ממש ממש קרובים ואני לא מבינה איך זה שכשאנחנו יחד אני פתאום ממש מזכירה אותה אבל כשאני עם מישהו אחר אני חוזרת להיות הילדה השקטה הזאת שלא אומרת כלום אבל כשאתה מדבר איתה היא בעצם לא כזאת. בסוף, לפני שבאתי הבייתה, שזה היה משהו כמו לפני חצי שעה, אחד מהם (שבכלל יש לו חברה, ויש לי גם משהו איתו...זה לא כל כך משנה, הוא מזכיר לי את זה שאני אוהבת...) שממש הזיל עליה ריר כל המפגש, זה היה כזה שקוף, כמובן ליווה אותה ולא אמר אפילו שלום, השני, שזה בסדר לגמרי כי הוא הלך לכיוון אחר בכלל, צעק לי ביי, והשלישי, שאנחנו אפילו לא הייתי מגדירה אותנו ידידים. הכרתי אותו אבל רק היום ממש דיברנו, הוא חדש, אמר לי "ככה...לא אומרים שלום..." והיה מזה חמוד אז נתנו נשיקה וחיבוק, והאמת היא שכל הערב הייתי שקטה והוא היחיד שהתייחס אליי ונראה לי שהוא גם קלט שלא הייתי בסדר היום...הייתי ממש עצובה. אז הנה, הוכחה, אני כבר לא ביישנית, זה מטורף כי הייתי ממש ביישנית. זה היה לי ברור שכשהוא רץ לעבר חברה שלי ואליי שהלכנו יחד, אנחנו ניתן נשיקה וחיבוק, זה פשוט היה ברור וזה לא הלחיץ אותי בכלל כמו פעם שזה גם לא עלה על דעתי. אני כבר לא ביישנית ואם יש מישהו שחושב שאין דבר כזה, הוא טועה! בגדול! וגם אני יודעת שאני לא מכוערת ואני אפילו דיי יפה. יש הרבה אנשים שחושבים שאני יפה אבל מרוב שאני מעצבנת עם השקט הזה...שדרך אגב כשאני פתוחה אני מדברת הרבה, ואני גם ממש מגניבה
, ולא צנועה...אני מרגישה ממש בודדה ורע לי ועוד מלא מלא ואני כבר מתה לעבור לתיכון ושהכל יסתדר שם ושאני סוף סוף אצליח להיפתח כי הבנתי שזה הדבר העיקרי שהורס לי והורס אותי. אני רק לא יודעת איך להיפתח... תודה שקראתם, וסליחה שזה כזא ארוך פרקתי...
אני ממש כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. לא משנה מה אני עושה (יותר נכון לא עושה, שום דבר לא עוזר ולא משתנה. אני כבר לא ביישנית אבל שקטה ב-ט-י-ר-ו-ף וממש אין לי על מה לדבר. כל הזמן אני מרגישה שאני משעממת והכי מוזר לי שאנשים אוהבים להיות בחברתי למרות שאני פשוט לא מדברת. למשל, היום, עשינו פיקנית, אני ועוד 2 חברות, והיה ממש כיף בהתחלה. דווקא דיי שמחתי שאחת מהן באה כי תמיד יש לה על מה לדבר אז נוח לי עם אנשים כאלה. אבל אחרי משהו כמו 10 דקות, 3 ידידים שלנו באו והיא כמובן התחילה עם הפוזות וההצגות. היא תמיד חייבת להיות במרכז, להרגיש הכי יפה ומבוקשת. היא יפה, אני מודה. לפעמים זה מדהים אותי כמה היא יפה אבל משהו באופי שלה...יותר מידי אגו ואהבה עצמית שזה הורג אותי. אני לא מקנאת בה ולא רוצה להיות היא או כמוה, זה פשוט כל כך מעצבן אותי כל העסק הזה. פתאום קלטתי שתמיד כשיש בנים באזור או כל אחד שהוא לא אני, היא פשוט לא אמיתית, או שכן אבל מראה את הצד ה...איך אני אקרא לזה...פאקצי שלה. היא חייבת להיות המסמר, לא משנה של מה היא פשוט חייבת להיות המרכז ושכולם יזילו עליה ריר. אני ממש לא כזאת. אני כן רוצה להיות המרכז אבל אני לא אשתנה בשביל זה ולא אעשה הצגות. אני לא אתחיל עם בנים רוב הזמן ולא אחשוב שאני הכי יפה בעולם. להיפך: אני ממש לא יודעת מה לעשות עם עצמי. הקטע הוא שאני ממש אוהבת את האופי שלי ובטוחה שאם הייתי מישהו אחר הייתי מתה עליי (חחח...), אבל עד שאני נפתחת אם בכלל....ואני בטוחה שאני נראית משעממת אבל הקטע הוא שאני ממש לא. כשאני פתוחה תמיד יש לי על מה לדבר ואני פתאום בן אדם אחר ממה שאחרים רואים. אני דיי כמוה בעניין הזה. לרוב, כשאני פתוחה, אני המסמר. פתאום לפני כמה דמן, אבהירו לי בבית שאני המרכז של המשפחה ואפילו לא ידעתי את זה. אח שלי ואני ממש ממש קרובים ואני לא מבינה איך זה שכשאנחנו יחד אני פתאום ממש מזכירה אותה אבל כשאני עם מישהו אחר אני חוזרת להיות הילדה השקטה הזאת שלא אומרת כלום אבל כשאתה מדבר איתה היא בעצם לא כזאת. בסוף, לפני שבאתי הבייתה, שזה היה משהו כמו לפני חצי שעה, אחד מהם (שבכלל יש לו חברה, ויש לי גם משהו איתו...זה לא כל כך משנה, הוא מזכיר לי את זה שאני אוהבת...) שממש הזיל עליה ריר כל המפגש, זה היה כזה שקוף, כמובן ליווה אותה ולא אמר אפילו שלום, השני, שזה בסדר לגמרי כי הוא הלך לכיוון אחר בכלל, צעק לי ביי, והשלישי, שאנחנו אפילו לא הייתי מגדירה אותנו ידידים. הכרתי אותו אבל רק היום ממש דיברנו, הוא חדש, אמר לי "ככה...לא אומרים שלום..." והיה מזה חמוד אז נתנו נשיקה וחיבוק, והאמת היא שכל הערב הייתי שקטה והוא היחיד שהתייחס אליי ונראה לי שהוא גם קלט שלא הייתי בסדר היום...הייתי ממש עצובה. אז הנה, הוכחה, אני כבר לא ביישנית, זה מטורף כי הייתי ממש ביישנית. זה היה לי ברור שכשהוא רץ לעבר חברה שלי ואליי שהלכנו יחד, אנחנו ניתן נשיקה וחיבוק, זה פשוט היה ברור וזה לא הלחיץ אותי בכלל כמו פעם שזה גם לא עלה על דעתי. אני כבר לא ביישנית ואם יש מישהו שחושב שאין דבר כזה, הוא טועה! בגדול! וגם אני יודעת שאני לא מכוערת ואני אפילו דיי יפה. יש הרבה אנשים שחושבים שאני יפה אבל מרוב שאני מעצבנת עם השקט הזה...שדרך אגב כשאני פתוחה אני מדברת הרבה, ואני גם ממש מגניבה
