מקובל שאין דיאלקטים בעברית החדשה
בעיקר בגלל המספר הקטן של הדוברים וריכוזם באזור גאוגרפי מצומצם שאין בו גיוון מהותי מבחינת המודלים הלשוניים. על הייחודים לקסיקליים או הפונטיים הזעומים של לשון ירושלמים או קיבוצניקים אי אפשר לבנות מפת דיאלקטים, ואפילו לא בקווי מתאר.
פרופ' בר-אשר כתב על כך במפורש במאמר "על ריבוי פניה של העברית בת ימינו":
"כידוע, אחד החסרים הבולטים בעברית החיה הוא ההיעדר הגמור של דיאלקטים. וספק אם בדור של התקשורת האלקטרונית ההמונית יתפתחו אי פעם להגים בעברית שלנו. היה היה הדיאלקט הגלילי שיצחק אפשטיין, המורה הידוע, היה מחוללו. הוא התאפיין בעיקר בהגייה קבועה של בי"ת חוככת (vet) כבי"ת פוצצת (bet) וכמובן בהגייה מזרחית של חי"ת ועי"ן, והיו בין דובריו מי שהקפידו גם על הגייה נחצית של טי"ת וקו"ף. אבל הלהג הזה נעלם לפני זמן רב אפילו מדיבורם של זקני כפר תבור (kfar tabor)".
הוא התפרסם בתחילה בכתב העת "העברית" (כרך נח) ונכלל בקובץ מאמריו "פרקי עיון בעברית החדשה ובעשייה בה".
מצד אחר יש בעברית החדשה סוציולקטים, ובר-אשר מונה במאמר שלו כמה מהם, כגון "העברית של הציבור הדתי".
צריך לומר שההבחנה בין סוציולקטים לדיאלקטים וגם ההבחנה בין גוני לשון סתם לדיאלקטים הן לא דבר ברור ומוסכם, כמו שיודע כל בלשן מתחיל, אבל יש בעניין הזה מקובלות ומוסכמות. גוונים ושונויות יש ויש בעברית החדשה, כמו בכל שפה חיה, אבל המבקש לומר שיש בה דיאלקטים עליו הראיה.
