בתחילת הטירונות, הסבירו לנו את הכללים: בין אם עומדים ב"ח", בין בשלשות ואף בזוגות - תמיד ההוא מצד ימין צריך לתת את ה"הקשב". ותהי פאשלה פעם אחת, ומישהו אחר נתן את ה"הקשב". ויזעק המפקד: "למה נתת הקשב? הימני הקיצוני צריך לתת את ההקשב!". ומן הקהל נשמעה הקריאה "המפקד! אבל כולנו ימנים קיצוניים..." (בינישים - לכו הבינו)
עכשיו מצאתי דף פישולים שרשמתי מהגיגי המפקדים וסגניהם וסמליהם וכיו"ביהם. דא עקא: רק שני משפטים נתפסו בחכתי, וכל השאר זרחו מפרחוני בטרם העליתים על כתב. אז... הנה מה שיש ("איזהו עשיר - השמח בחלקו"):
"ישנה פה כמות לא מכובדת של חיילים" (הוא התכוון לומר שיש הרבה)
"...ואז יש לכם 2 אפשרויות: או לא לאכול, או למות ברעב"
וכמובן שפּיסטין היה האתר האהוב על המפקדים לביצוע התיזוזים. זו יכולה להיות גבעה תמימה, אבל ברגע שהיא מיועדת לכיבוש בעזרת תיזוז ("הייתם וחזרתם", "עליתם וירדתם") היא מיד הפכה לפיסטין...
לדעניותי (ונדמה לי שכבר אמרתי זאת פעם), הסלנג בצבאי לוקח מילים קיימות וממציא להן פירוש אחר שאינו קשור למילהמקורית: ביזון, בליסה, קדר, עפיצות/אפיצות, אפוף, ובטח יש עוד דוגמאות.
נעליים יש לצחצח בערב בשביל ללבוש אותם למחר על ראש שקט. אגב, ברוסית המילה כיו"ביהם נשמעת טוב. יש קשר שורשי בין טירונות לטרוניה. אצטט: "זוהי המדינה היחידה שבה בני 60 עדיין שונאים את המ"כ מהטירונות" (יאיר לפיד). מה, היטרנת לאחרונה?