דוח דייג, חלק שני.
ראשית סליחה שאני תופס 2 הודעות. זה נראה לי 2 נושאים שונים וכך גם התגובות שיהיו להודעות. ______________________ לאחר שכבר כולנו התקפלנו מהמרינה, אמרתי שלום לכולם, והייתי כבר באוטו, הפלאפון צילצל. - "אורי?" - "כן" עניתי - "רוצה לצאת לדוג מיאכטה?" - "בטח" עניתי בהתרגשות והדופק כבר התחיל לעלות. - "אנחנו יוצאים מהמרינה בהרצליה עוד רבע שעה" - "אני מחכה לכם כבר פה" עניתי, כשאני כבר מתכנן איך אני משנה את סדר היום השלי. האיש בצד השני לא היה עוזי חיטמן מגשים החלומות. הוא היה איש אחר, יקר אף יותר, שביקש מטעמים מובנים שלא אחשוף אותו. ברבע השעה שנותרה הרצתי טלפונים לאישתי והודעתי ש"אני הולך להגשים חלום" ואחזור רק בערב. היו לי עוד כמה דקות להיזכר באזהרה של אותו איש, שיש כמה אנשים שלא סולחים לו על הסיבוב בסירה כי לא הרגישו טוב. וגם באזהרה שמרגע שיוצאים לים לא חוזרים אלא רק בסוף. "אם לא תרגיש טוב תחזור לחוף בשחיה" הוא אמר. שאני אתן לזה להשפיע עליי? עלינו על הסירה, לקחתי כדור למניעת הקאות, הכרתי את הקפטן, ואת הבעלים של הסירה. המבינים יותר הכינו את החכות לדייג. ויצאנו לדרך. סוף סוף אני רואה את המרינה מהצד השני אני אומר בהתרגשות ומזהה את דייגי הבוס שרק לפני כמה דקות הייתי איתם. על הציוד אני יכול לספר את הדברים הבאים. כל הפתיונות שאנחנו השתמשנו בהם היו רפלות מגנום. בצבע כחול ובצבע כתום. הכחולה שדימתה דג מקרל כיכבה יותר מכולם. אותי זה די הפתיע מכיוון שאני לא מכיר דג כחול. כנראה שהעיקרון הוא המשיכה של הדג לפתיון ע"י הצבעים ולא ע"י הדימיון לדג אמיתי. כל הרפלות היו קשורות עם חוט ברזל של בערך 30 ס"מ ומשם לחוט עבה. החכות הם מקלות סירה קצרים וחזקים מאוד והרולרים הם מהסוג העליון והאופקי (over head) . רולרים גדולים וחזקים כראוי למעמד. לכל חכה היה סטנד, חור בדופן הסירה. התחלנו לשוט מהרצליה לכיוון ת"א הלוך וחזור. כמה חכות במים באורכיי חוט שונים על מנת שיהיו מינימום הסתבכויות. מרגע זה ועד הרגע בו הסירה תעגון בחזרה, עבדכם הנאמן לא הפסיק להקיא. פשוט שברתי את השיא העולמי אתמול. חכה ראשונה מתקפלת. כולם צועקים "דג !", ואני, שהייתי בין הקאה אחת לשניה התכבדתי בהרמת הדג הראשון. פלמידה של מעט פחות מקילו. הדג הכי גדול שהוצאתי. בדיג מהסוג הזה, הסירה לעולם לא מפסיקה לשוט. כדי שהמקלות שעדין אין עליהם דג ימשיכו לעבוד ולסרוק את הים. לכן כאשר יש דג על החכה והדייג מושך את הדג לסירה, הוא מפעיל על הדג כח לא קטן. תפקידו של הקלאץ כאן הוא למנוע את קריעת הדג ולא כמו בדייג מהחוף למנוע את קריעת החוט. ממשיכים לשוט ואני ממשיך להאכיל את הדגים. שובל לא יתואר של נילונים נמצאים בלב ים. במיוחד באיזור שקרוב לרידינג. הנילונים הללו לא רק שמזהמים את הים אלא גם נתפסים לא פעם ברפלות, דבר שמשבית את החכה לדקות ארוכות. אני יודע שאני מתאר זאת כעבודה שהיעילות בה צריכה להיות מקסימלית אבל זה מה שמבדיל ביו חובבנים למקצוענים לא? ממשיכים בטירונות. עוד דגים נתפסים כולם מאותו סוג ובערך באותו גודל, אני מנסה להתיצב, להסתכל על האופק, לנשום עמוק, לא לנשום, לא להקיא, כן להקיא – כלום לא עוזר. אני מאכיל את הדגים big time. כל סיבוב עם הסירה הוא אופרציה שדורשת מחשבה. החוטים במים ובגלל שאתה לא רוצה לסבך את החוטים אחד בשני, הסיבוב צריך להיות רחב כמה שיותר. לא תמיד זה מצליח, ואז שוב יש מקל לא במים רחמנא ליצלן. דיווח פלאפוני מסירה שכנה להתקרב לחוף לעומק של חמשה מטרים. עד עכשיו היינו בערך בעומק 13 מטרים. אנחנו ממושמעים כי אנחנו רוצים דגים. שינוי מסלול ועכשיו שלושה דגים בו זמנית על החכה. שלוש ה"פועלים" עובדים במרץ 2 דגים אובדים ולשמחתי דווקא אני נשאר עם הדג על החכה. הפעם בניגוד לפעמיים הקודמות בהם הוצאתי דגים, התאמצתי. הכתפיים שלי ממש הרגישו את הדג הזה. לאט לאט בתנועות פמפום הבאתי את הדג קרוב מאוד לסירה והופ בהרמה מהירה לתוך הסירה. פלמודה של מעט יותר מקילו. השיא שלי נשבר בשנית, אבל המאמץ לא ממש מובן לי. אולי הזווית של הדג הוא שגרם לי להרגיש אותו יותר. ואולי כמו שאמרו לי הזוית בה ישבתי על דופן הסירה לא היה ממש נוח לעבודה. השעה כבר בערך שלוש. בעלי הסירה שומרים שבת, תודה לאל, וצריכים לחזור עוד לפני כניסת השבת – מה שאומר שחוזרים להוריד אותם ואותי במרינה. אני עוד חשבתי שאני הולך להאכיל דגים עד שש אבל תודה לאל יש שומרי שבת. מה שמוזר הוא שבזמן שהיו דגים והתעסקות - בכלל הרגשתי מצוין. קיבלתי במתנה דג אחד להביא כהוכחה הביתה הודתי מקרב לב למארחים שלי. נסעתי הביתה האדם הכי מאושר בעולם, גם על החוויה וגם על כך שהיא נגמרה. שבוע ראשון בטירונות נגמר. אני מחכה כבר לטלפון הבא.
ראשית סליחה שאני תופס 2 הודעות. זה נראה לי 2 נושאים שונים וכך גם התגובות שיהיו להודעות. ______________________ לאחר שכבר כולנו התקפלנו מהמרינה, אמרתי שלום לכולם, והייתי כבר באוטו, הפלאפון צילצל. - "אורי?" - "כן" עניתי - "רוצה לצאת לדוג מיאכטה?" - "בטח" עניתי בהתרגשות והדופק כבר התחיל לעלות. - "אנחנו יוצאים מהמרינה בהרצליה עוד רבע שעה" - "אני מחכה לכם כבר פה" עניתי, כשאני כבר מתכנן איך אני משנה את סדר היום השלי. האיש בצד השני לא היה עוזי חיטמן מגשים החלומות. הוא היה איש אחר, יקר אף יותר, שביקש מטעמים מובנים שלא אחשוף אותו. ברבע השעה שנותרה הרצתי טלפונים לאישתי והודעתי ש"אני הולך להגשים חלום" ואחזור רק בערב. היו לי עוד כמה דקות להיזכר באזהרה של אותו איש, שיש כמה אנשים שלא סולחים לו על הסיבוב בסירה כי לא הרגישו טוב. וגם באזהרה שמרגע שיוצאים לים לא חוזרים אלא רק בסוף. "אם לא תרגיש טוב תחזור לחוף בשחיה" הוא אמר. שאני אתן לזה להשפיע עליי? עלינו על הסירה, לקחתי כדור למניעת הקאות, הכרתי את הקפטן, ואת הבעלים של הסירה. המבינים יותר הכינו את החכות לדייג. ויצאנו לדרך. סוף סוף אני רואה את המרינה מהצד השני אני אומר בהתרגשות ומזהה את דייגי הבוס שרק לפני כמה דקות הייתי איתם. על הציוד אני יכול לספר את הדברים הבאים. כל הפתיונות שאנחנו השתמשנו בהם היו רפלות מגנום. בצבע כחול ובצבע כתום. הכחולה שדימתה דג מקרל כיכבה יותר מכולם. אותי זה די הפתיע מכיוון שאני לא מכיר דג כחול. כנראה שהעיקרון הוא המשיכה של הדג לפתיון ע"י הצבעים ולא ע"י הדימיון לדג אמיתי. כל הרפלות היו קשורות עם חוט ברזל של בערך 30 ס"מ ומשם לחוט עבה. החכות הם מקלות סירה קצרים וחזקים מאוד והרולרים הם מהסוג העליון והאופקי (over head) . רולרים גדולים וחזקים כראוי למעמד. לכל חכה היה סטנד, חור בדופן הסירה. התחלנו לשוט מהרצליה לכיוון ת"א הלוך וחזור. כמה חכות במים באורכיי חוט שונים על מנת שיהיו מינימום הסתבכויות. מרגע זה ועד הרגע בו הסירה תעגון בחזרה, עבדכם הנאמן לא הפסיק להקיא. פשוט שברתי את השיא העולמי אתמול. חכה ראשונה מתקפלת. כולם צועקים "דג !", ואני, שהייתי בין הקאה אחת לשניה התכבדתי בהרמת הדג הראשון. פלמידה של מעט פחות מקילו. הדג הכי גדול שהוצאתי. בדיג מהסוג הזה, הסירה לעולם לא מפסיקה לשוט. כדי שהמקלות שעדין אין עליהם דג ימשיכו לעבוד ולסרוק את הים. לכן כאשר יש דג על החכה והדייג מושך את הדג לסירה, הוא מפעיל על הדג כח לא קטן. תפקידו של הקלאץ כאן הוא למנוע את קריעת הדג ולא כמו בדייג מהחוף למנוע את קריעת החוט. ממשיכים לשוט ואני ממשיך להאכיל את הדגים. שובל לא יתואר של נילונים נמצאים בלב ים. במיוחד באיזור שקרוב לרידינג. הנילונים הללו לא רק שמזהמים את הים אלא גם נתפסים לא פעם ברפלות, דבר שמשבית את החכה לדקות ארוכות. אני יודע שאני מתאר זאת כעבודה שהיעילות בה צריכה להיות מקסימלית אבל זה מה שמבדיל ביו חובבנים למקצוענים לא? ממשיכים בטירונות. עוד דגים נתפסים כולם מאותו סוג ובערך באותו גודל, אני מנסה להתיצב, להסתכל על האופק, לנשום עמוק, לא לנשום, לא להקיא, כן להקיא – כלום לא עוזר. אני מאכיל את הדגים big time. כל סיבוב עם הסירה הוא אופרציה שדורשת מחשבה. החוטים במים ובגלל שאתה לא רוצה לסבך את החוטים אחד בשני, הסיבוב צריך להיות רחב כמה שיותר. לא תמיד זה מצליח, ואז שוב יש מקל לא במים רחמנא ליצלן. דיווח פלאפוני מסירה שכנה להתקרב לחוף לעומק של חמשה מטרים. עד עכשיו היינו בערך בעומק 13 מטרים. אנחנו ממושמעים כי אנחנו רוצים דגים. שינוי מסלול ועכשיו שלושה דגים בו זמנית על החכה. שלוש ה"פועלים" עובדים במרץ 2 דגים אובדים ולשמחתי דווקא אני נשאר עם הדג על החכה. הפעם בניגוד לפעמיים הקודמות בהם הוצאתי דגים, התאמצתי. הכתפיים שלי ממש הרגישו את הדג הזה. לאט לאט בתנועות פמפום הבאתי את הדג קרוב מאוד לסירה והופ בהרמה מהירה לתוך הסירה. פלמודה של מעט יותר מקילו. השיא שלי נשבר בשנית, אבל המאמץ לא ממש מובן לי. אולי הזווית של הדג הוא שגרם לי להרגיש אותו יותר. ואולי כמו שאמרו לי הזוית בה ישבתי על דופן הסירה לא היה ממש נוח לעבודה. השעה כבר בערך שלוש. בעלי הסירה שומרים שבת, תודה לאל, וצריכים לחזור עוד לפני כניסת השבת – מה שאומר שחוזרים להוריד אותם ואותי במרינה. אני עוד חשבתי שאני הולך להאכיל דגים עד שש אבל תודה לאל יש שומרי שבת. מה שמוזר הוא שבזמן שהיו דגים והתעסקות - בכלל הרגשתי מצוין. קיבלתי במתנה דג אחד להביא כהוכחה הביתה הודתי מקרב לב למארחים שלי. נסעתי הביתה האדם הכי מאושר בעולם, גם על החוויה וגם על כך שהיא נגמרה. שבוע ראשון בטירונות נגמר. אני מחכה כבר לטלפון הבא.