דוגמה לשרשרת (קשה ../images/Emo18.gif)
הבטחתי למורן דוגמה משלי לאירוע כואב ברמה האנליטית (שבדיאנטיקה, נקרא "מנעל") מול אירוע כואב ברמה הריאקטיבית (שנקרא "אנגרמה"), אז הנה. לפני כחודש הוצבתי על ידי החברה שלי בחברה אחרת בכדי לנהל ולהביא לידי סיום פרוייקט תוכנה מסויים שהחברה שלי עשתה בשביל החברה השניה בשנה האחרונה. איכשהו תמיד במקומות חדשים נהיה לי ממש רע. ישבתי שם באחד החדרים והרגשתי שאני פשוט לא יודע מה לעשות. יצאתי לסיבוב בחוץ וקיטרתי לחברה שלי בטלפון שממש ממש רע לי, שיש לי כאב ראש, ושאין לי מושג מה אני אמור לעשות. היה בוקר נאחסי. אתמול עברתי טיפול של דיאנטיקה ושוב הגענו להתאבדות של אבא שלי. שוב עברתי על אותו בוקר קשה מלפני שש עשרה שנים. סיפרתי וחזרתי וסיפרתי את מה שקרה שם. את התעוררות המבוהלת לשמע הצרחות של אמא שלי, את הריצה המטורפת לחצר, את המראה שלו מוטל שם על הדשא עם רקה מפוצצת ואמא שלי צורחת בהיסטריה ליד. השכנים שבאו. הרופא שעשה הנשמה. הכניסה הביתה כשברקע אני כבר רואה את האמבולנס חונה ליד הבית שלי. חזרתי וסיפרתי את זה כמה פעמים תוך שאני מנסה להתחבר לפרטים חדשים, ופתאום הופיעו כמה כאלה. נזכרתי בהרגשה כשראיתי אותו מוטל שם... הרגשה של סיוט שמתממש למציאות, הרגשה שאני לא יודע מה לעשות. אחותי רצה לאמא שלי תוך שהיא בוכה "אמא, אמא". ואני, היות ולא ידעתי מה לעשות, עשיתי את אותו הדבר. נזכרתי גם בכניסה הביתה אחר-כך, בפחד להסתכל דרך החלון הגדול של הסלון שמשקיף לדשא. בתמונה של הרופא רוכן מעל גופו של אבי ומנסה להנשימו. שנים היה לי קשה עם החצר האחורית של הבית. נזכרתי בכתם הדם שנשאר שם בחוץ עוד ימים או שבועות לאחר מכן. פרטים שכאילו לא זכרתי. אבל רק כאילו. הכל הכל נרשם. שום דבר לא אבד. (ועדיין יש שם לא מעט חורים שחורים, אגב) ופתאום, תוך כדי המעבר החוזר ונשנה וחווית הרגשות, הבנתי שההרגשה הזו של "אני לא יודע מה לעשות", שבאה לי בסיטואציה הראשונה שתיארתי, היא בדיוק אותה ההרגשה שהיתה לי באירוע עם אבא שלי. זו _הבנה_. זה משהו שהאדם שעובר את הטיפול פתאום מבין בקשר לעצמו. הוא לא צריך אף אחד שינתח אותו או יגיד לו... זה פשוט קופץ פתאום לראש והופך להבנה. וההבנה הזו משחררת... שלכם באהבה, אורי
הבטחתי למורן דוגמה משלי לאירוע כואב ברמה האנליטית (שבדיאנטיקה, נקרא "מנעל") מול אירוע כואב ברמה הריאקטיבית (שנקרא "אנגרמה"), אז הנה. לפני כחודש הוצבתי על ידי החברה שלי בחברה אחרת בכדי לנהל ולהביא לידי סיום פרוייקט תוכנה מסויים שהחברה שלי עשתה בשביל החברה השניה בשנה האחרונה. איכשהו תמיד במקומות חדשים נהיה לי ממש רע. ישבתי שם באחד החדרים והרגשתי שאני פשוט לא יודע מה לעשות. יצאתי לסיבוב בחוץ וקיטרתי לחברה שלי בטלפון שממש ממש רע לי, שיש לי כאב ראש, ושאין לי מושג מה אני אמור לעשות. היה בוקר נאחסי. אתמול עברתי טיפול של דיאנטיקה ושוב הגענו להתאבדות של אבא שלי. שוב עברתי על אותו בוקר קשה מלפני שש עשרה שנים. סיפרתי וחזרתי וסיפרתי את מה שקרה שם. את התעוררות המבוהלת לשמע הצרחות של אמא שלי, את הריצה המטורפת לחצר, את המראה שלו מוטל שם על הדשא עם רקה מפוצצת ואמא שלי צורחת בהיסטריה ליד. השכנים שבאו. הרופא שעשה הנשמה. הכניסה הביתה כשברקע אני כבר רואה את האמבולנס חונה ליד הבית שלי. חזרתי וסיפרתי את זה כמה פעמים תוך שאני מנסה להתחבר לפרטים חדשים, ופתאום הופיעו כמה כאלה. נזכרתי בהרגשה כשראיתי אותו מוטל שם... הרגשה של סיוט שמתממש למציאות, הרגשה שאני לא יודע מה לעשות. אחותי רצה לאמא שלי תוך שהיא בוכה "אמא, אמא". ואני, היות ולא ידעתי מה לעשות, עשיתי את אותו הדבר. נזכרתי גם בכניסה הביתה אחר-כך, בפחד להסתכל דרך החלון הגדול של הסלון שמשקיף לדשא. בתמונה של הרופא רוכן מעל גופו של אבי ומנסה להנשימו. שנים היה לי קשה עם החצר האחורית של הבית. נזכרתי בכתם הדם שנשאר שם בחוץ עוד ימים או שבועות לאחר מכן. פרטים שכאילו לא זכרתי. אבל רק כאילו. הכל הכל נרשם. שום דבר לא אבד. (ועדיין יש שם לא מעט חורים שחורים, אגב) ופתאום, תוך כדי המעבר החוזר ונשנה וחווית הרגשות, הבנתי שההרגשה הזו של "אני לא יודע מה לעשות", שבאה לי בסיטואציה הראשונה שתיארתי, היא בדיוק אותה ההרגשה שהיתה לי באירוע עם אבא שלי. זו _הבנה_. זה משהו שהאדם שעובר את הטיפול פתאום מבין בקשר לעצמו. הוא לא צריך אף אחד שינתח אותו או יגיד לו... זה פשוט קופץ פתאום לראש והופך להבנה. וההבנה הזו משחררת... שלכם באהבה, אורי