דואט
נסי לפרק את החושך שירד בינינו גם אלומת אור סתמית אחת תגלה בהיר את כאביי פעם היית האיוושה הרכה של הרוח שהסתחררה קלות על גופי וידעה להציל את חיי ממרחק הזמן אני שולח לך יד מאוחרת מקירבת החלון אני זוכר המון נסער מיופייך בואי לראות בי עוד פעם אחת בעינייך את פניי אביר נעורייך שעזב לא זב את הקרב אני משתגעת מהשתיקה שלך, לא מהמילים. והחום שלך קפא לי בזיכרונות, והנשיקות שלך הפכו למנגינות, שאני מפסיקה לשיר. ונדמה שאני מוצאת את השקט ההוא, זה שכל כך חיפשתי, ונראה שהדממה שלך פסקה מלהחריש. סיפרת לי על העולם שלך, ולי הוא עושה כואב. ציירת לי ים גדול וחיברת מילים על גלים, ואני מתרחקת, מתנתקת לחוף. צייר לי בחול, כאן לא קר לי, ואני עירומה, אצבע תיצור עיגולים של אמון, גופי יחבור לחמה, אולי נעטוף את הזמן בצמר גפן לבן? נבנה ארמון מהפחדים של שנינו. בדיוק כמו האהבה שלך. ועודך שותק. כשאבוא עטוף את ידי רק עוד פעם אחת. גופי יערסל את גופך לריסך אשק והדממה שלך כבר לא תכאב לי. נפרק את הזמן בינינו לרסיסים פנייך רכות הן בנצח פעם היית קול הגלים שהסתחרר פרא על עורי וידע אותי ואולי אני לא הייתי. נתכרבל ברוחות שכרון, זיכרונות יעלו ויופיעו בך ריחות ישנים יחשפו. יפיגו את הפחד שלך מסף דלתי אני זוכרת חום מתרחק והולך ואיך חדלתי לשאוף, מבטים לריאות ובכיתי אותך שתצא מתוכי, וגופי כבר שקט. וליבי אנוכי והפסקתי לחלום שאתה כאן בלילות. ורקדתי דמעות, נחשפת כולי ממריאה אל האור, מכאב הקרב שלי ואין מה שיסתיר, ילדה ערומה ממרחק נגיעה תשלח לך נשימה, למחר שיזרח, מטשטש משאלה ולוקחת עוד רגע, ממך מעצימה כוחותיי לרגע הבא. שתגשים בלעדיי כי עזבת את מחוזות נעוריי, וכמה לא עצרתי אותך. ערבוב של מילים, מוכרות, נסתרות, מכורות. נהר של צבעים. רגעים. פחדים. מחוזות. גלים משכרים של שניים. צוחקת...
נסי לפרק את החושך שירד בינינו גם אלומת אור סתמית אחת תגלה בהיר את כאביי פעם היית האיוושה הרכה של הרוח שהסתחררה קלות על גופי וידעה להציל את חיי ממרחק הזמן אני שולח לך יד מאוחרת מקירבת החלון אני זוכר המון נסער מיופייך בואי לראות בי עוד פעם אחת בעינייך את פניי אביר נעורייך שעזב לא זב את הקרב אני משתגעת מהשתיקה שלך, לא מהמילים. והחום שלך קפא לי בזיכרונות, והנשיקות שלך הפכו למנגינות, שאני מפסיקה לשיר. ונדמה שאני מוצאת את השקט ההוא, זה שכל כך חיפשתי, ונראה שהדממה שלך פסקה מלהחריש. סיפרת לי על העולם שלך, ולי הוא עושה כואב. ציירת לי ים גדול וחיברת מילים על גלים, ואני מתרחקת, מתנתקת לחוף. צייר לי בחול, כאן לא קר לי, ואני עירומה, אצבע תיצור עיגולים של אמון, גופי יחבור לחמה, אולי נעטוף את הזמן בצמר גפן לבן? נבנה ארמון מהפחדים של שנינו. בדיוק כמו האהבה שלך. ועודך שותק. כשאבוא עטוף את ידי רק עוד פעם אחת. גופי יערסל את גופך לריסך אשק והדממה שלך כבר לא תכאב לי. נפרק את הזמן בינינו לרסיסים פנייך רכות הן בנצח פעם היית קול הגלים שהסתחרר פרא על עורי וידע אותי ואולי אני לא הייתי. נתכרבל ברוחות שכרון, זיכרונות יעלו ויופיעו בך ריחות ישנים יחשפו. יפיגו את הפחד שלך מסף דלתי אני זוכרת חום מתרחק והולך ואיך חדלתי לשאוף, מבטים לריאות ובכיתי אותך שתצא מתוכי, וגופי כבר שקט. וליבי אנוכי והפסקתי לחלום שאתה כאן בלילות. ורקדתי דמעות, נחשפת כולי ממריאה אל האור, מכאב הקרב שלי ואין מה שיסתיר, ילדה ערומה ממרחק נגיעה תשלח לך נשימה, למחר שיזרח, מטשטש משאלה ולוקחת עוד רגע, ממך מעצימה כוחותיי לרגע הבא. שתגשים בלעדיי כי עזבת את מחוזות נעוריי, וכמה לא עצרתי אותך. ערבוב של מילים, מוכרות, נסתרות, מכורות. נהר של צבעים. רגעים. פחדים. מחוזות. גלים משכרים של שניים. צוחקת...
