דדליין - פירגון, אני חושב.
קניתי את דדליין בבאהבועה. שיפור אדיר ניכר בכל התחומים, יחסית לארינאה. האיורים אחידים יותר, ומרשימים הרבה יותר. זרימה, תנועה, הבעה. כל מה שבא לידי ביטוי בפין אפים המרשימים של אביב בדוכנים קיבל הפעם ביטוי מלא גם בקומיקס עצמו. צבע: למרות שהקומיקס נראה כקומיקס מיינסטרים שמחכה לצבע, אני מוכרח לומר שיכול להיות שהעובדה שהוא בשחור לבן היא רק לטובתו. ולא בגלל אי אילו נטיות אלטרנטיביות שאולי יש לי. בארינאה הצביעה לא הייתה מי יודע מה. היא הייתה כבדה מאוד ולא הותירה על הדף אוויר לנשימה. כשצובעים, זה לא כמו צביעה לפי מספרים. חשוב להשקיע מחשבה בליצור קומפוזיציה צבעונית בעלת משמעות - בעיקר על מנת ליצור עומק בפריים, אבל גם בשביל לעזור בדברים אחרים - אם זה בהדגשת הדמויות על גבי הרקע, או בהדגשת תנועה בתוך הפריים, או כל דבר אחר. בכל מקרה, הדפים בדדליין נראים טוב למרות שהם לא נעשו במחשבה של שחור לבן. ולגבי מחשבה של שחור לבן: כן, גם שם יש אותו סיפור של בניית קומפוזיצייה של שטחי שחור מול שטחי לבן. לתשומת לבכם לקראת החוברות הבאות. נושא הזרימה חוזר גם בבניית הקומיקס. אני מרגיש שהחלפתי את הגלגלים המרובעים בגלגלים עגולים עם שלדת טיטאניום, או מה שלא יהיה. זה לא קולח, זה עף. דדליין עובד מבחינה קומיקסאית. נעשה שימוש בתכונות הייחודיות למדיום, כמו משחקים בין הפאנלים, בדיחות וויזואליות, וכו. ניכר שהיוצרים מכירים את המדיום שבו הם יוצרים. הם אפילו שוברים את מבנה הקומיקס הקלאסי לטובת משחקים במדיום שגובלים בקומיקס נסיוני (לא הייתי רוצה להעליב אותם עם התיוג "אלטרנטיבי"). פה ושם יש מקום לשיקול נוסף של איפה לקצר ואיפה להאריך, אבל עצם הפגנת המודעות לשיקולים האלה הוא כבר הישג. עלילה: הצד החזק פחות של דדליין. העלילה לא מחזיקה את מספר העמודים שעליו היא נפרשת. למעשה, העלילה היא רק תירוץ למין תרגיל, שבמהלכו היוצרים מחדדים וממקצעים את שליטתם במדיום ובטריקים שלו. לי מעולם לא הייתה בעיה עם יוצרים שמשתפרים תוך כדי יצירה. אם את ארינאה קניתי בעיקר מתוך סולידריות, הרי שבדדליין יש מספיק צדדים חיוביים שמצדיקים את המחיר המגוחך שקומיקום דורשים עבורו. והעיקרי שבהם הוא הסיפור, להבדיל מהעלילה. העלילה אולי מספרת על הדרקון, אבל הסיפור פה הוא על ערן ואביב. בניגוד למה שניתן להסיק מסוג הקומיקס העיקרי שאני עושה וקורא, אני מאוד אוהב גם פנטזיה ומד"ב. הבעיה היא שסיפור בדיוני הוא פשוט דבר הרבה יותר קשה לכתיבה, גם מהבחינה של רקיחת עלילה מעניינת ומקורית וגם מהבחינה של בניית סיפור אנושי מרגש, מורכב ואמין. רגע, יש לי טלפון.
קניתי את דדליין בבאהבועה. שיפור אדיר ניכר בכל התחומים, יחסית לארינאה. האיורים אחידים יותר, ומרשימים הרבה יותר. זרימה, תנועה, הבעה. כל מה שבא לידי ביטוי בפין אפים המרשימים של אביב בדוכנים קיבל הפעם ביטוי מלא גם בקומיקס עצמו. צבע: למרות שהקומיקס נראה כקומיקס מיינסטרים שמחכה לצבע, אני מוכרח לומר שיכול להיות שהעובדה שהוא בשחור לבן היא רק לטובתו. ולא בגלל אי אילו נטיות אלטרנטיביות שאולי יש לי. בארינאה הצביעה לא הייתה מי יודע מה. היא הייתה כבדה מאוד ולא הותירה על הדף אוויר לנשימה. כשצובעים, זה לא כמו צביעה לפי מספרים. חשוב להשקיע מחשבה בליצור קומפוזיציה צבעונית בעלת משמעות - בעיקר על מנת ליצור עומק בפריים, אבל גם בשביל לעזור בדברים אחרים - אם זה בהדגשת הדמויות על גבי הרקע, או בהדגשת תנועה בתוך הפריים, או כל דבר אחר. בכל מקרה, הדפים בדדליין נראים טוב למרות שהם לא נעשו במחשבה של שחור לבן. ולגבי מחשבה של שחור לבן: כן, גם שם יש אותו סיפור של בניית קומפוזיצייה של שטחי שחור מול שטחי לבן. לתשומת לבכם לקראת החוברות הבאות. נושא הזרימה חוזר גם בבניית הקומיקס. אני מרגיש שהחלפתי את הגלגלים המרובעים בגלגלים עגולים עם שלדת טיטאניום, או מה שלא יהיה. זה לא קולח, זה עף. דדליין עובד מבחינה קומיקסאית. נעשה שימוש בתכונות הייחודיות למדיום, כמו משחקים בין הפאנלים, בדיחות וויזואליות, וכו. ניכר שהיוצרים מכירים את המדיום שבו הם יוצרים. הם אפילו שוברים את מבנה הקומיקס הקלאסי לטובת משחקים במדיום שגובלים בקומיקס נסיוני (לא הייתי רוצה להעליב אותם עם התיוג "אלטרנטיבי"). פה ושם יש מקום לשיקול נוסף של איפה לקצר ואיפה להאריך, אבל עצם הפגנת המודעות לשיקולים האלה הוא כבר הישג. עלילה: הצד החזק פחות של דדליין. העלילה לא מחזיקה את מספר העמודים שעליו היא נפרשת. למעשה, העלילה היא רק תירוץ למין תרגיל, שבמהלכו היוצרים מחדדים וממקצעים את שליטתם במדיום ובטריקים שלו. לי מעולם לא הייתה בעיה עם יוצרים שמשתפרים תוך כדי יצירה. אם את ארינאה קניתי בעיקר מתוך סולידריות, הרי שבדדליין יש מספיק צדדים חיוביים שמצדיקים את המחיר המגוחך שקומיקום דורשים עבורו. והעיקרי שבהם הוא הסיפור, להבדיל מהעלילה. העלילה אולי מספרת על הדרקון, אבל הסיפור פה הוא על ערן ואביב. בניגוד למה שניתן להסיק מסוג הקומיקס העיקרי שאני עושה וקורא, אני מאוד אוהב גם פנטזיה ומד"ב. הבעיה היא שסיפור בדיוני הוא פשוט דבר הרבה יותר קשה לכתיבה, גם מהבחינה של רקיחת עלילה מעניינת ומקורית וגם מהבחינה של בניית סיפור אנושי מרגש, מורכב ואמין. רגע, יש לי טלפון.