דדדדדדדיייי!!!!!!!!!!!!!!!! ../images/Emo7.gif ../images/Emo7.gif ../images/Emo7.gif ../images/Emo7.gif ../images/Emo7.gif ../images/Emo7.gif ../images/Emo7.gif ../images/Emo7.gif
א-נ-י ל-א י-כ-ו-ל-ה י-ו-ת-ר!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני אבודה! אני לא יודעת כבר מה לעשות!!! המחלה הזאת משתלטת עליי עם כל יום שעובר! ואני במקום להרחיק אותה, רק מפתחת עוד יותר תלות בה! אני נקרעת בין שני העולמות האלה...דמיון...מציאות... ומה דמיון? ומה המציאות? והאם זאת המציאות שאני רוצה לעצמי?! אני נקרעת בין האנורקסיה...לבולימיה...בין הרעב...לבליסות וההקאות... אני נקרעת בין הצרכים שלי לבין הרצונות שלי! אני פשוט נקרעת!!! הצילו... הכאב הזה...הכאב שחודר אל עצמותי ללא רחמים! הכאב שחודר לנפש...ללבי... ואני לבד, אבל בעצם אני אוהבת ´לבד´... כי כשאני לא לבד, אני מרחיקה את כולם ממני...כמו מפלצת מפחידה... ואני עוצמת עיניים...לא רוצה להסתכל במראה...כי אני כל כך ש-מ-נ-ה! גם כשאומרים שלא...וגם שאומרים שזה חולני...טוב לי ככה! טוב לי עם תשומת הלב הזאת...טוב לי שכולם מכרכרים סביבי! אתן רואות?! אני כל כך אנוכית!!! אני חושבת רק על עצמי, ועל מה שטוב לי! ועל מה שאני רוצה! לא פלא שכולם מתרחקים....לא פלא שכולם שונאים! לא פלא שמגיע לי לכאוב! כי אני בישלתי לעצמי את הדייסה הזאת..ועכשיו אני לא יודעת איך לאכול אותה, ואני לא יודעת מה לעשות איתה!!! אני כבר לא יודעת כלום...הבורות הורגת אותי... אני אדישה כל כך...לא מסתכלת לאנשים בעיניים! לא פותחת אוזניים...מרחפת בחלל כמו שד, שכולם נרתעים ממנו, שד שלפעמים לא רואים אותו...שד... שד שכבר מת מזמן...ועכשיו רק רוחו מעופפת באוויר... עשיתי הפרדה בין הגוף לנפש, הגוף נזוק והנפש ניזוקה גם היא...אבל, הפרדתי בינהם... הגוף זה הגוף..אינדוידואל...אחד ויחיד.. והנפש גם היא! החיים שלי הם בדיחה אחת גדולה...רק שהיא כבר לא ממש מצחיקה אותי... הלכתי לאיבוד בעולם של מראות...עולם של שקר אחד גדול...עולם של עצמי...עולם שבניתי לעצמי בדקדוק וחשיבה מדהימה שזה מפחיד... עולם...שאני לא מאחלת לאף אחד לחיות בו! סליחה! סליחה שאני סתם תופסת מקום... מקום שלא מגיע לי... סליחה שאני מזיקה, מפלצתית, רעה, חסרת לב ונשמה...סליחה! גם אני הייתי רוצה להיות במקום אחר...
מיכל...
א-נ-י ל-א י-כ-ו-ל-ה י-ו-ת-ר!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני אבודה! אני לא יודעת כבר מה לעשות!!! המחלה הזאת משתלטת עליי עם כל יום שעובר! ואני במקום להרחיק אותה, רק מפתחת עוד יותר תלות בה! אני נקרעת בין שני העולמות האלה...דמיון...מציאות... ומה דמיון? ומה המציאות? והאם זאת המציאות שאני רוצה לעצמי?! אני נקרעת בין האנורקסיה...לבולימיה...בין הרעב...לבליסות וההקאות... אני נקרעת בין הצרכים שלי לבין הרצונות שלי! אני פשוט נקרעת!!! הצילו... הכאב הזה...הכאב שחודר אל עצמותי ללא רחמים! הכאב שחודר לנפש...ללבי... ואני לבד, אבל בעצם אני אוהבת ´לבד´... כי כשאני לא לבד, אני מרחיקה את כולם ממני...כמו מפלצת מפחידה... ואני עוצמת עיניים...לא רוצה להסתכל במראה...כי אני כל כך ש-מ-נ-ה! גם כשאומרים שלא...וגם שאומרים שזה חולני...טוב לי ככה! טוב לי עם תשומת הלב הזאת...טוב לי שכולם מכרכרים סביבי! אתן רואות?! אני כל כך אנוכית!!! אני חושבת רק על עצמי, ועל מה שטוב לי! ועל מה שאני רוצה! לא פלא שכולם מתרחקים....לא פלא שכולם שונאים! לא פלא שמגיע לי לכאוב! כי אני בישלתי לעצמי את הדייסה הזאת..ועכשיו אני לא יודעת איך לאכול אותה, ואני לא יודעת מה לעשות איתה!!! אני כבר לא יודעת כלום...הבורות הורגת אותי... אני אדישה כל כך...לא מסתכלת לאנשים בעיניים! לא פותחת אוזניים...מרחפת בחלל כמו שד, שכולם נרתעים ממנו, שד שלפעמים לא רואים אותו...שד... שד שכבר מת מזמן...ועכשיו רק רוחו מעופפת באוויר... עשיתי הפרדה בין הגוף לנפש, הגוף נזוק והנפש ניזוקה גם היא...אבל, הפרדתי בינהם... הגוף זה הגוף..אינדוידואל...אחד ויחיד.. והנפש גם היא! החיים שלי הם בדיחה אחת גדולה...רק שהיא כבר לא ממש מצחיקה אותי... הלכתי לאיבוד בעולם של מראות...עולם של שקר אחד גדול...עולם של עצמי...עולם שבניתי לעצמי בדקדוק וחשיבה מדהימה שזה מפחיד... עולם...שאני לא מאחלת לאף אחד לחיות בו! סליחה! סליחה שאני סתם תופסת מקום... מקום שלא מגיע לי... סליחה שאני מזיקה, מפלצתית, רעה, חסרת לב ונשמה...סליחה! גם אני הייתי רוצה להיות במקום אחר...
