דבר תורה לפרשת ויקהל-פקודי
ככל שבוע להלן דבר תורה על פרשת השבוע (אמנם קצת ארוך אבל . . .) מקווה שתהנו. משכן העדות פרשתינו פותחת בפסוק ``ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו` קחו מאיתכם תרומה`` ועלינו להבין שעיקר משמעות הפסוק בביטוי ההפרדה המתוארת כאן בין בני ישראל, צאצאי האבות, יורשי הזהות העברית, יורשי מסורת תיקון העולם ע``י המוסריות בכל תחומי היחש: בין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. חטא העגל גילה שאין הערב רב מוכן לתפיסה זו (שהרי הוא זה שחטא בעגל כפי שאומר הקב``ה למשה ``לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים``. וידוע היטב כי בני ישראל יצאו ממצרים בעוד שהערב רב עלה ממצרים, ודבר החשוב עוד יותר, את בני ישראל לא משה הוציא ממצרים אלא הקב``ה בכבודו ובעצמו, וכפי שעשרת הדיברות מעידות על כך: אנכי ד` אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. ומכאן מובנים היטב דברי המדרש המובאים ברש``י: עמך - ערב רב שקבלת מעצמך וגירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה - הם שחתו והשחיתו). הדת מבחינתו מצטמצמת לפולחן המוקיר במיוחד את דמות המושיע והופך אותו לאליל, (כפי שכבר אמרנו שהעגל לא בא להחליף את הקב``ה אלא את משה רבינו שהוציא אותם ממצרים). ז``א שעיקר האמונה מכוון להבטיח את נוכחותה של הישות האלקית העליונה להגן על העולם השפל, ורק המתווך האלקי מסוגל לכך. מכאן שאין מעשיו של האדם מועילים לישועתו אלא פולחנים שהם מאגיים ביסודם ואשר תוקף הצלחתם תלוי בכוחו של המתווך. תפיסה זו גם מרוקנת מכל תוכן את מושג ממלכת כהנים וגוי קדוש וכתוצאה טבעית מכך את המשמעות של ארץ ישראל כמקום ייסוד חברה אשר למוסדותיה בתור שכאלו יש מימד משיחי ממשי ואשר להתמודדות עם הבעיות החל מהרמה המוניציפלית - ומעבר לכל הביקורת הראויה על כישלונותיה ועוותיה - יש מימד של צליעתו של יעקב לאחר המאבק עם המלאך כל הלילה עד עלות השחר, וטרם זרחה לו שמש מרפא. היות וכך, באה כאן התורה להורות כי לא זו בלבד שרק ישראל יכול לטפל בבניית המשכן אלא גם רק ישראל יכול להביא את התרומות לבנייתו (כפי שכבר אמרנו בפרשת תרומה). דהיינו שהערכים אשר מהם בנוי בית ד` לא יכולים להשאר ערכים מופשטים וחייבים לקבל ביטוי במציאות הממשית של העולם, והם הנקראים זהב וכסף ונחושת וכו`, אבל דווקא התגלה שאצל אומות העולם המעבר בין הבחינה המופשטת למציאות, משחיתה את הערכים כי ירידה זו יוצרת אצלם את מהות האליל. לכן צריך ישראל לעסוק בשני התפקידים, דוגמת יעקב שהוטל עליו לעסוק גם בתיקון הרוחניות וגם בתיקון החומר, כי לכל אחד מהם יש לו היצר הרע שלו ולשניהם שייך תיקון משלו. על כן באה פרשת פקודי כחותמת בסוף ספר שמות, וגם כמסיימת את רצף הפרשיות העוסקות במעשה המשכן וככזאת מסכמת את כל עשייתו. ספר שמות שהוא ספר הגלות והגאולה שפתח בהשתעבדותם של ישראל למצרים, נחתם בעניין עשיית המשכן, בבחינת ``סוף מעשה במחשבה תחילה`` ללמדנו שכל מטרתה של יציאת ישראל ממצרים היא בניית בית המקדש. וכפי שספר בראשית מסתיים כאשר הוכח שהאחווה הצליחה לסופו של דבר במשפחת יעקב, ולכן יכול להתחיל סיפור ההתגברות על המציאות הגלותית של האדם בעולם אשר הצלחתה מתבטאת בבניית בית ד`, כאב-טיפוס להפיכת העולם כולו למקום אשר בו - כמו במקדש - הקב``ה והאדם יכולים לחיות ביחד ללא פחד של השגת גבול. היות וכך מובטחים אנו שעל אף כל התלאות והעיכובים, בבחינת ``הלֹך ילך ובכֹה נושא משך הזרע``, בסופו של דבר, ילך וייבנה בית המקדש השלישי בבחינת ``בא יבא ברינה נשא אלומותיו``. בפסוק הראשון בפרשה: ``אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו```, אנו רואים חזרה שנראית מיותרת, בכך שהכתוב אומר פעמיים את המילה ``משכן`` למרות שהיה אפשר לכאורה לכתוב סתם: ``אלה פקודי משכן העדות``. על כפילות זו אומר רש``י: ``שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין, על עוונותיהם של ישראל``. כלומר, יש במציאות של המקדש מימד של משכון, דהיינו ערבון וכאשר החייב אינו משלם את חובו בא הנושה ונוטל את המשכון. ולכן מתוך אבל החורבן עצמו באה הנחמה: בכך שחוזר הכתוב על משכן פעמיים, אנו למדים ששני מקדשים ניתנים להחרבה, בגדר משכן שהוא עראי, בית המקדש הראשון שנחרב בגלל חילול ד` ובית המקדש השני שנחרב בגלל שנאת חינם. אך, בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו אמן, אינו כן. אנו מובטחים שגדול יהיה הבית האחרון מקודמיו, וכפי שמורה `אחרון` שאין לאחריו בניין אחר: הבית השלישי לא יחרב, אלא מרגע שיבנה אין עתיד להחרב ויהיה בנוי לעולמים. בישראל בניית המשכן מהווה הכנה להפיכת המציאות כולה להיות הדום רגליו של הקב``ה. המשכן אכן כולל בתוכו את ארבעת המרכיבים שביחד - ורק ביחד - מבטיחים שתשרה שכינה בעולם: מלך, שופט, כהן, נביא. דבר זה גם מגלה את הסדר הנכון, סדר הקדימה: המלך הוא הגורם המאחד את המימדים האחרים ולכן המשיח הוא בבחינת מלך השופט אחראי על סדרי חיים מתוקנים במישור שבין אדם לחברו, ובבחינת העמודים שעליהם העולם עומד הוא היסוד לגמילות חסדים, כי אין חסד של אמת אם אין צדק. הכהן עושה שלום בין ישראל לבין אביהם שבשמים, ובבחינת העמודים הוא יסודה של העבודה. (ולכן אהרון הינו אוהב שלום ורודף שלום ככהן הגדול מאחיו.) ואילו הנביא הוא התיקון של הנפש בבחינת החי המדבר ולכן הוא היסוד של גילוי התורה כתיקון לבחינת בין אדם לעצמו. ובכך נוכל להבין את הפסוק שאומר ``ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם`` בתוכו לא נאמר כאן אלא בתוכם, עיקרו של המקדש להשכין את הקב``ה בישראל, באדם ובחברה. שבת שלום לכוולם
ככל שבוע להלן דבר תורה על פרשת השבוע (אמנם קצת ארוך אבל . . .) מקווה שתהנו. משכן העדות פרשתינו פותחת בפסוק ``ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו` קחו מאיתכם תרומה`` ועלינו להבין שעיקר משמעות הפסוק בביטוי ההפרדה המתוארת כאן בין בני ישראל, צאצאי האבות, יורשי הזהות העברית, יורשי מסורת תיקון העולם ע``י המוסריות בכל תחומי היחש: בין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. חטא העגל גילה שאין הערב רב מוכן לתפיסה זו (שהרי הוא זה שחטא בעגל כפי שאומר הקב``ה למשה ``לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים``. וידוע היטב כי בני ישראל יצאו ממצרים בעוד שהערב רב עלה ממצרים, ודבר החשוב עוד יותר, את בני ישראל לא משה הוציא ממצרים אלא הקב``ה בכבודו ובעצמו, וכפי שעשרת הדיברות מעידות על כך: אנכי ד` אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. ומכאן מובנים היטב דברי המדרש המובאים ברש``י: עמך - ערב רב שקבלת מעצמך וגירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה - הם שחתו והשחיתו). הדת מבחינתו מצטמצמת לפולחן המוקיר במיוחד את דמות המושיע והופך אותו לאליל, (כפי שכבר אמרנו שהעגל לא בא להחליף את הקב``ה אלא את משה רבינו שהוציא אותם ממצרים). ז``א שעיקר האמונה מכוון להבטיח את נוכחותה של הישות האלקית העליונה להגן על העולם השפל, ורק המתווך האלקי מסוגל לכך. מכאן שאין מעשיו של האדם מועילים לישועתו אלא פולחנים שהם מאגיים ביסודם ואשר תוקף הצלחתם תלוי בכוחו של המתווך. תפיסה זו גם מרוקנת מכל תוכן את מושג ממלכת כהנים וגוי קדוש וכתוצאה טבעית מכך את המשמעות של ארץ ישראל כמקום ייסוד חברה אשר למוסדותיה בתור שכאלו יש מימד משיחי ממשי ואשר להתמודדות עם הבעיות החל מהרמה המוניציפלית - ומעבר לכל הביקורת הראויה על כישלונותיה ועוותיה - יש מימד של צליעתו של יעקב לאחר המאבק עם המלאך כל הלילה עד עלות השחר, וטרם זרחה לו שמש מרפא. היות וכך, באה כאן התורה להורות כי לא זו בלבד שרק ישראל יכול לטפל בבניית המשכן אלא גם רק ישראל יכול להביא את התרומות לבנייתו (כפי שכבר אמרנו בפרשת תרומה). דהיינו שהערכים אשר מהם בנוי בית ד` לא יכולים להשאר ערכים מופשטים וחייבים לקבל ביטוי במציאות הממשית של העולם, והם הנקראים זהב וכסף ונחושת וכו`, אבל דווקא התגלה שאצל אומות העולם המעבר בין הבחינה המופשטת למציאות, משחיתה את הערכים כי ירידה זו יוצרת אצלם את מהות האליל. לכן צריך ישראל לעסוק בשני התפקידים, דוגמת יעקב שהוטל עליו לעסוק גם בתיקון הרוחניות וגם בתיקון החומר, כי לכל אחד מהם יש לו היצר הרע שלו ולשניהם שייך תיקון משלו. על כן באה פרשת פקודי כחותמת בסוף ספר שמות, וגם כמסיימת את רצף הפרשיות העוסקות במעשה המשכן וככזאת מסכמת את כל עשייתו. ספר שמות שהוא ספר הגלות והגאולה שפתח בהשתעבדותם של ישראל למצרים, נחתם בעניין עשיית המשכן, בבחינת ``סוף מעשה במחשבה תחילה`` ללמדנו שכל מטרתה של יציאת ישראל ממצרים היא בניית בית המקדש. וכפי שספר בראשית מסתיים כאשר הוכח שהאחווה הצליחה לסופו של דבר במשפחת יעקב, ולכן יכול להתחיל סיפור ההתגברות על המציאות הגלותית של האדם בעולם אשר הצלחתה מתבטאת בבניית בית ד`, כאב-טיפוס להפיכת העולם כולו למקום אשר בו - כמו במקדש - הקב``ה והאדם יכולים לחיות ביחד ללא פחד של השגת גבול. היות וכך מובטחים אנו שעל אף כל התלאות והעיכובים, בבחינת ``הלֹך ילך ובכֹה נושא משך הזרע``, בסופו של דבר, ילך וייבנה בית המקדש השלישי בבחינת ``בא יבא ברינה נשא אלומותיו``. בפסוק הראשון בפרשה: ``אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו```, אנו רואים חזרה שנראית מיותרת, בכך שהכתוב אומר פעמיים את המילה ``משכן`` למרות שהיה אפשר לכאורה לכתוב סתם: ``אלה פקודי משכן העדות``. על כפילות זו אומר רש``י: ``שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין, על עוונותיהם של ישראל``. כלומר, יש במציאות של המקדש מימד של משכון, דהיינו ערבון וכאשר החייב אינו משלם את חובו בא הנושה ונוטל את המשכון. ולכן מתוך אבל החורבן עצמו באה הנחמה: בכך שחוזר הכתוב על משכן פעמיים, אנו למדים ששני מקדשים ניתנים להחרבה, בגדר משכן שהוא עראי, בית המקדש הראשון שנחרב בגלל חילול ד` ובית המקדש השני שנחרב בגלל שנאת חינם. אך, בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו אמן, אינו כן. אנו מובטחים שגדול יהיה הבית האחרון מקודמיו, וכפי שמורה `אחרון` שאין לאחריו בניין אחר: הבית השלישי לא יחרב, אלא מרגע שיבנה אין עתיד להחרב ויהיה בנוי לעולמים. בישראל בניית המשכן מהווה הכנה להפיכת המציאות כולה להיות הדום רגליו של הקב``ה. המשכן אכן כולל בתוכו את ארבעת המרכיבים שביחד - ורק ביחד - מבטיחים שתשרה שכינה בעולם: מלך, שופט, כהן, נביא. דבר זה גם מגלה את הסדר הנכון, סדר הקדימה: המלך הוא הגורם המאחד את המימדים האחרים ולכן המשיח הוא בבחינת מלך השופט אחראי על סדרי חיים מתוקנים במישור שבין אדם לחברו, ובבחינת העמודים שעליהם העולם עומד הוא היסוד לגמילות חסדים, כי אין חסד של אמת אם אין צדק. הכהן עושה שלום בין ישראל לבין אביהם שבשמים, ובבחינת העמודים הוא יסודה של העבודה. (ולכן אהרון הינו אוהב שלום ורודף שלום ככהן הגדול מאחיו.) ואילו הנביא הוא התיקון של הנפש בבחינת החי המדבר ולכן הוא היסוד של גילוי התורה כתיקון לבחינת בין אדם לעצמו. ובכך נוכל להבין את הפסוק שאומר ``ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם`` בתוכו לא נאמר כאן אלא בתוכם, עיקרו של המקדש להשכין את הקב``ה בישראל, באדם ובחברה. שבת שלום לכוולם
