דברים שלא האמנתי שאני אצליח לפתוח
זה מוזר נורא
השבועיים האחרונים פשוט הזוים
בלתי נתפסים מבחנתי
בשיחות פתחתי דברים ש..
לא האמנתי שאיפעם אני אצליח לפתוח
שומעת את ההפתעה את האמירה שלא סיפרתי את כל זה אף פעם
אני יודעת .. 10 שנים.. לא יכולתי .. היתה חלוקה ביום אני מחייכת לא אומרת כלום.. בלילה הכל יוצא ואף אחד לא יודע .. יחד עם זה נפתחו אירועים מלפני 4 שנים... מהקיץ..
ואז זה התפרץ ממני
עם המון בכי וכמעט בצעקות
בלי שאני מבינה למה
ואז התחילו להציק לי החורים
הזיכרון שלי פשוט מלא בהם
ויש אינטרנט וקלסרים עמוסים שהיו בכל מקום אפשרי רק לא אצלי
הייתי חייבת לנסות קצת להשלים חורים
הקלסר אצלי- אבל את המכתב שהכי רציתי לראות אין שם.. רק את הדף/ הגליון מיון שעטף אותו- אבל התאריך ושעה זכרתי במדיוק..
גם השם של הרופא מהיום שנפצעתי בו אני זוכרת מסתבר- לא זוכרת כמעט כלום אבל אותו כן...במעורפל לגמרי
מהקיץ ההוא לפני 4 שנים... אירוע שלם היה מחוק אצלי לגמרי- ותאריכים כל כך מציק לי שאין לי תאריכים על הזכרונות. פענחתי תאריכים ממה שמצאתי על שני אירועים וזה היה הדבר הכי מרגיע שהצלחתי לעשות בימים האחרונים.
הבעיה היא כשפותחים ככה הכל שזה הופך הכל לבלגן אחד גדול...
זה מרגיש כמו נסיעה ברכבת שדים
כל פעם שמצליחים לנשום שניה אחד הזכרונות מפתיע אותי
אני עייפה - ולא יכולה לישון
אני מתעוררת ב"שעות הבעתיות" של הבוקר
והחלק הגרוע הוא שכל כאב פיזי רק מחמיר את זה
לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר
ומחשבות אוטומטיות מאז מפריעות לי לחשוב("למה ללכת לישון בשעה כזאת- תכף תבוא האזעקה הראשונה של הבוקר" "איןמה לתכנן לשבת לאכול - 2ביסים מקסימום ויקרה משהו עוד פעם" נסיונות להירדם מלאים ב"הם מתעוררים מוקדם הנדונקים" ובמחשבות על צורך לקפוץ מהר ממיטת קומותיים בחושך ...)..
ואם להוסיף את זה על מה שעברתי בראש השנה
אז אני מודה שזה הרבה יותר מדי ביחד
חד השבוע ואין לא קבוצה ולא טיפול.. ואני כבר עכשיו מרגישה צורך לדבר ..
באופן לא מועיל במיוחד רופאה חדשה שלא מכירה אותי נייסתה להפיל את המצב של הרגל הפצועה שלי הפוסט טראומה- מה שלא הצליח לה אבל מעכב לי טיפול וגרם לי ליממה של עצבים ובכי... (כי היו חסרות לי תחושות אשמה)
אני מחשיבה כפריצת דרלך ממש את זה שהצלחתי להסביר את תחושת התסכול שסחבתי איתי כל השירות הצבאי- לסחוב את זה לבד כל כך הרבה זמן לא היה קל..
אבל אני רוצה להרגיש טיפה טוב יותר
ולא ממש יודעת איך
ולא חושבת שאני מסוגלת לעבור שבוע לבד עכשיו
זה מוזר נורא
השבועיים האחרונים פשוט הזוים
בלתי נתפסים מבחנתי
בשיחות פתחתי דברים ש..
לא האמנתי שאיפעם אני אצליח לפתוח
שומעת את ההפתעה את האמירה שלא סיפרתי את כל זה אף פעם
אני יודעת .. 10 שנים.. לא יכולתי .. היתה חלוקה ביום אני מחייכת לא אומרת כלום.. בלילה הכל יוצא ואף אחד לא יודע .. יחד עם זה נפתחו אירועים מלפני 4 שנים... מהקיץ..
ואז זה התפרץ ממני
עם המון בכי וכמעט בצעקות
בלי שאני מבינה למה
ואז התחילו להציק לי החורים
הזיכרון שלי פשוט מלא בהם
ויש אינטרנט וקלסרים עמוסים שהיו בכל מקום אפשרי רק לא אצלי
הייתי חייבת לנסות קצת להשלים חורים
הקלסר אצלי- אבל את המכתב שהכי רציתי לראות אין שם.. רק את הדף/ הגליון מיון שעטף אותו- אבל התאריך ושעה זכרתי במדיוק..
גם השם של הרופא מהיום שנפצעתי בו אני זוכרת מסתבר- לא זוכרת כמעט כלום אבל אותו כן...במעורפל לגמרי
מהקיץ ההוא לפני 4 שנים... אירוע שלם היה מחוק אצלי לגמרי- ותאריכים כל כך מציק לי שאין לי תאריכים על הזכרונות. פענחתי תאריכים ממה שמצאתי על שני אירועים וזה היה הדבר הכי מרגיע שהצלחתי לעשות בימים האחרונים.
הבעיה היא כשפותחים ככה הכל שזה הופך הכל לבלגן אחד גדול...
זה מרגיש כמו נסיעה ברכבת שדים
כל פעם שמצליחים לנשום שניה אחד הזכרונות מפתיע אותי
אני עייפה - ולא יכולה לישון
אני מתעוררת ב"שעות הבעתיות" של הבוקר
והחלק הגרוע הוא שכל כאב פיזי רק מחמיר את זה
לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר
ומחשבות אוטומטיות מאז מפריעות לי לחשוב("למה ללכת לישון בשעה כזאת- תכף תבוא האזעקה הראשונה של הבוקר" "איןמה לתכנן לשבת לאכול - 2ביסים מקסימום ויקרה משהו עוד פעם" נסיונות להירדם מלאים ב"הם מתעוררים מוקדם הנדונקים" ובמחשבות על צורך לקפוץ מהר ממיטת קומותיים בחושך ...)..
ואם להוסיף את זה על מה שעברתי בראש השנה
אז אני מודה שזה הרבה יותר מדי ביחד
חד השבוע ואין לא קבוצה ולא טיפול.. ואני כבר עכשיו מרגישה צורך לדבר ..
באופן לא מועיל במיוחד רופאה חדשה שלא מכירה אותי נייסתה להפיל את המצב של הרגל הפצועה שלי הפוסט טראומה- מה שלא הצליח לה אבל מעכב לי טיפול וגרם לי ליממה של עצבים ובכי... (כי היו חסרות לי תחושות אשמה)
אני מחשיבה כפריצת דרלך ממש את זה שהצלחתי להסביר את תחושת התסכול שסחבתי איתי כל השירות הצבאי- לסחוב את זה לבד כל כך הרבה זמן לא היה קל..
אבל אני רוצה להרגיש טיפה טוב יותר
ולא ממש יודעת איך
ולא חושבת שאני מסוגלת לעבור שבוע לבד עכשיו
