גשרים של אהבה
טנטרה. המנגינה נשמעת? * ופתאום היא איננה, עצמה את עיניה, והוא לצידה, אוחז בידה, מלטף אותה שם, מחמם את הלבן, שלה. ופתאום לא עונה, אולי ישנה, הוא קורא לה בשמה, נותן נשיקה, לוחש נשימה, ועיניה סגורות, פניה חיוורות, היא לא מגיבה, ניצוצות אהבה, שכבו. ופתאום לא יודעת, את מה שידע, ולא תשָמע, צעקת מלחמה, שותק בכאב, על מה שאוהב, ועיניו נאבקות בדמעות. מתחת כוכב שנופל לא תרגיש, וירח שרוצה למלא שוב ימחיש, רוחות של שרב ישרקו לתומן, שמשות יזרחו למחר של הזמן, ועיניה עודן, עצומות. הוא יחזיק בגופה, יעטוף ברכות, לחיים שאתמול עוד עלו. הוא שר לה שירים, מספר רגעים, זכרונות לעולם ישארו, מחבר לה מילים מרגיעות, הדממה מעיקה, הקור לא מפסיק, לחיצותיו נגמרו, ועיניה אינן מתעוררות. הוא יביט לשמיים ישאל בתשובה, יבקש אותה במקומו, תזוזה לא יחוש, מטורף לתגובה, צעדיה בראשו, עקביה עדיין נוקשים, תפילה ללא קול, היא הפסיקה לשאול, ועיניו הן, שתיהן, שדות של מוקשים. ופתאום היא איננה, פתאום לא עונה, עיניה כבויות, אולי ישנה, אולי היא חולמת על קרוב על רחוק, מחליפה בראשה שניות של תהום, נופלת עמוק, לעצב מתוק, ואולי. ובמעמקי הדמיון הוא עדיין מקווה, לקולה שוב לוחש על שפתיים, אולי תעלה, משם, ואין לו בינתיים, אין לו כוונה לשחרר. ועודה עצומה. וכאב לא מרפה ממנו, ואין מוותר. היא קרה, הוא אוצֵר, נסיונות של חזרה. אליו. שלא ישבר. אוסף כוחות מכל מה שיודע בשבילה, הוא עיוור, למחוזות הזמן שלה. ושנים שעברו, לקחו לו את הכוח, ופתאום הוא הולך, לא יודע לאן, ולא מתעקש להחזיק בשאלה, הכיוון שלו נוח, לא ידוע היכן, האמונה עוד נותרה, אולי יגע לה בזמן. חיוך של הקלה, הוא חושב, ויופיע, כמהּ לפרק את החושך בפנים, מהרהר הוא בקושי, מבקש באלוהים, ממתין לפעימה שתדום, ולצעד הבא שיגיע. מוכן ודרוך, מעסה מחשבה סקרנית, ממנו. לבן וערוך, מעשה של אהבה, עודו, וחזק ממנו, הפחד. ופתאום היא נמצאת, יפה היא כחטא, ועדיין אינה מגיבה לתזוזה. והגשר קורא לה בשמה, והשער נעול, ויש הולך, ויש בא, והיא, היא אינה יכולה. עיניה פקוחות, כולה מביטה, תדהמה. שלו. ושלה. משאלתו התגשמה, זרועותיו מקיפות, והיא את שפתיה פתחה. מבקש בנשיקה שתקטוף הבנה בשבילו, מעיז לחשוב שניצחה את אלוהים, והיא, היא בוכה, מקיפה את גופו בשובל געגועים. מצייר שבילים בין כל אחת ואחת, מתפעל. והדמעה שלה עודנה חמה, בתוכו. וקרה היא, עדיין לא מבין, והולכים, ובאים, והיא, מזמן נגמרה כאן, עודה נמצאת בֶשבילו. לא קופצת מגשרים. ושניה. הוא שואל, אותה, בשער הנעול, קצת מתבלבל, במבט שלה, וממשיך לתשובה שתעניק, לו בעצב מהול. כולה רוגשת, יודעת, לחייה עולות ועיניה נוגעות בשלו. יותר לא נלחמת. ומאותו מקום הוא מבין, שאין היא מתקדמת לעבר מולם בגללו. הוא לא נתן לה ללכת. והיא, היא בנצח שבו. ופתאום
טנטרה. המנגינה נשמעת? * ופתאום היא איננה, עצמה את עיניה, והוא לצידה, אוחז בידה, מלטף אותה שם, מחמם את הלבן, שלה. ופתאום לא עונה, אולי ישנה, הוא קורא לה בשמה, נותן נשיקה, לוחש נשימה, ועיניה סגורות, פניה חיוורות, היא לא מגיבה, ניצוצות אהבה, שכבו. ופתאום לא יודעת, את מה שידע, ולא תשָמע, צעקת מלחמה, שותק בכאב, על מה שאוהב, ועיניו נאבקות בדמעות. מתחת כוכב שנופל לא תרגיש, וירח שרוצה למלא שוב ימחיש, רוחות של שרב ישרקו לתומן, שמשות יזרחו למחר של הזמן, ועיניה עודן, עצומות. הוא יחזיק בגופה, יעטוף ברכות, לחיים שאתמול עוד עלו. הוא שר לה שירים, מספר רגעים, זכרונות לעולם ישארו, מחבר לה מילים מרגיעות, הדממה מעיקה, הקור לא מפסיק, לחיצותיו נגמרו, ועיניה אינן מתעוררות. הוא יביט לשמיים ישאל בתשובה, יבקש אותה במקומו, תזוזה לא יחוש, מטורף לתגובה, צעדיה בראשו, עקביה עדיין נוקשים, תפילה ללא קול, היא הפסיקה לשאול, ועיניו הן, שתיהן, שדות של מוקשים. ופתאום היא איננה, פתאום לא עונה, עיניה כבויות, אולי ישנה, אולי היא חולמת על קרוב על רחוק, מחליפה בראשה שניות של תהום, נופלת עמוק, לעצב מתוק, ואולי. ובמעמקי הדמיון הוא עדיין מקווה, לקולה שוב לוחש על שפתיים, אולי תעלה, משם, ואין לו בינתיים, אין לו כוונה לשחרר. ועודה עצומה. וכאב לא מרפה ממנו, ואין מוותר. היא קרה, הוא אוצֵר, נסיונות של חזרה. אליו. שלא ישבר. אוסף כוחות מכל מה שיודע בשבילה, הוא עיוור, למחוזות הזמן שלה. ושנים שעברו, לקחו לו את הכוח, ופתאום הוא הולך, לא יודע לאן, ולא מתעקש להחזיק בשאלה, הכיוון שלו נוח, לא ידוע היכן, האמונה עוד נותרה, אולי יגע לה בזמן. חיוך של הקלה, הוא חושב, ויופיע, כמהּ לפרק את החושך בפנים, מהרהר הוא בקושי, מבקש באלוהים, ממתין לפעימה שתדום, ולצעד הבא שיגיע. מוכן ודרוך, מעסה מחשבה סקרנית, ממנו. לבן וערוך, מעשה של אהבה, עודו, וחזק ממנו, הפחד. ופתאום היא נמצאת, יפה היא כחטא, ועדיין אינה מגיבה לתזוזה. והגשר קורא לה בשמה, והשער נעול, ויש הולך, ויש בא, והיא, היא אינה יכולה. עיניה פקוחות, כולה מביטה, תדהמה. שלו. ושלה. משאלתו התגשמה, זרועותיו מקיפות, והיא את שפתיה פתחה. מבקש בנשיקה שתקטוף הבנה בשבילו, מעיז לחשוב שניצחה את אלוהים, והיא, היא בוכה, מקיפה את גופו בשובל געגועים. מצייר שבילים בין כל אחת ואחת, מתפעל. והדמעה שלה עודנה חמה, בתוכו. וקרה היא, עדיין לא מבין, והולכים, ובאים, והיא, מזמן נגמרה כאן, עודה נמצאת בֶשבילו. לא קופצת מגשרים. ושניה. הוא שואל, אותה, בשער הנעול, קצת מתבלבל, במבט שלה, וממשיך לתשובה שתעניק, לו בעצב מהול. כולה רוגשת, יודעת, לחייה עולות ועיניה נוגעות בשלו. יותר לא נלחמת. ומאותו מקום הוא מבין, שאין היא מתקדמת לעבר מולם בגללו. הוא לא נתן לה ללכת. והיא, היא בנצח שבו. ופתאום
