גם גברים יכולים?
(כידוע, אנחנו בוכים בלילה...). זה לא נראה לי כמו פורום של ציפורי לילה, וגם אני כבר קצת אחרי הגיל שבו ישבתי לילות שלמים מול המסך, אבל בצוק העיתים מתקרבת לה השעה אחת, עוד מעט בתי היפהפיה תתעורר ותצווה: "שאבא יכין בקבוקי", ואנחנו לפני השבוע הקשה ביותר בחיינו המשותפים (עד כה, ריבונו של עולם, אני מכיר אותך, עד כה). זה התחיל בהגדלה של אחד מחדרי המוח והתווסף לתוצאות בדיקת מי השפיר, שהראו שהעובר שחיכינו לו יהיה עקר, במאה אחוזים. החלטנו לא ללדת ילד שאחרי 15 שנים של נסיונות כניסה להריון ישנא אותנו, ולא ללדת ילד שמגיל 0 נדע עליו סוד נורא, והוא לא. וגם לא ללכת יותר מדי על הסיכון של פגיעה מוחית, שמא"ס אחד לשני רק התעצם. ביום שני תשב ועדת העל, וביום שלישי נתאשפז. אני עובר את זה בינתיים הרבה יותר טוב מאשתי, נמצא בפוזיציה של מנחם ומנגב דמעות, תומך יותר מאשר נתמך, רואה את הצדדים החיוביים ומצליח לחשוב מחשבות חיוביות. (שתיקה ארוכה) רצינו לקרוא לו רועי. "ה' רעי לא אחסר" - זה מבטא בטחון, שלווה שאינה מתקלקלת גם בזמן הליכה בגיא צלמוות. וגם רֵעוּת. לאשתי היה איזה רעיון לקרוא לבן בשם של בת: רֵעוּת.מזל שהורדתי אותה מזה... "הרעות" הוא גם השיר הכי אהוב על אבי ודורו, דור תש"ח, וחשבתי שזה יבטא יפה את אהבתי אליו, ובאחד מן הימים - גם את זכרו. רועי הוא גם שמו של אחד מחבריי הקרובים ביותר, שכבר תכננתי שיהיה מאושר לשמוע שזה השם שבחר לבננו. יהיה בעננים ממש. אין מחווה יפה מזו, גם אם היא לא כוּונה ישירוֹת אליו. אז אני מנסה לחשוב בצורה חיובית: אני מנסה לחשוב לעצמי שהגוף שהכנו לנשמתו של רועי פשוט לא היה טוב מספיק, לא ברמה שאותה הייתי רוצה להעניק לבני. כאילו נשמתו של רועי עדיין איננה בתוך העובר הפועם, למרבה הזוועה, בתוך הבטן של אשתי, שלנו. רועי ייאלץ לחכות, אני אומר לעצמי, קצת סבלנות ואנחנו נכין לו משהו יותר טוב. בינתיים אני מתרכז בסבל שהולך לעבור על אשתי, עלינו, בשבוע הבא. במריטת העצבים, בכאבים, בעצב, בחזרה למושב הקטנטנן שלנו בלי תינוק... כל החברים שלנו, שילדיהם עם הבת שלנו באותו הפעוטון - יולדים ממש בימים אלה, או בשבועות הקרובים. חשבנו שנרים עוד פעוטון מוצלח, נהיה שוב חלק מן הקבוצה הצעירה והנחמדה הזו... עוד מעט כולם ידברו על התינוק החדש, נקנה להם מתנות... שוב הנושאים היחידים בשיחה יהיה הגזים, הגרעפסים, הסימילאק, הדלקת בפטמות, השינה בלילה... ואנחנו בידיים ריקות. אני כאילו יותר חזק מכל זה, אבל מרגיש כאילו אני בים וגל עצום עומד להתנפץ על ראשי. יודע שזה לא יהרוג אותי בשום אופן, אבל מכין את עצמי למכה כואבת מאוד. כואבת בכאב חזק ורִגעִי, אבל גם בכאבי-המשך אחר-כך. אשמח לשמוע מן המשתתפות כאן האם יש משהו מיוחד שאנחנו צריכים להכין לאשפוז, להביא איתנו... האם יש משהו מיוחד שהבעל שלכן עשה שעזר לכן... משהו שצריך להתעקש עליו מול הרופאים... תודה.
(כידוע, אנחנו בוכים בלילה...). זה לא נראה לי כמו פורום של ציפורי לילה, וגם אני כבר קצת אחרי הגיל שבו ישבתי לילות שלמים מול המסך, אבל בצוק העיתים מתקרבת לה השעה אחת, עוד מעט בתי היפהפיה תתעורר ותצווה: "שאבא יכין בקבוקי", ואנחנו לפני השבוע הקשה ביותר בחיינו המשותפים (עד כה, ריבונו של עולם, אני מכיר אותך, עד כה). זה התחיל בהגדלה של אחד מחדרי המוח והתווסף לתוצאות בדיקת מי השפיר, שהראו שהעובר שחיכינו לו יהיה עקר, במאה אחוזים. החלטנו לא ללדת ילד שאחרי 15 שנים של נסיונות כניסה להריון ישנא אותנו, ולא ללדת ילד שמגיל 0 נדע עליו סוד נורא, והוא לא. וגם לא ללכת יותר מדי על הסיכון של פגיעה מוחית, שמא"ס אחד לשני רק התעצם. ביום שני תשב ועדת העל, וביום שלישי נתאשפז. אני עובר את זה בינתיים הרבה יותר טוב מאשתי, נמצא בפוזיציה של מנחם ומנגב דמעות, תומך יותר מאשר נתמך, רואה את הצדדים החיוביים ומצליח לחשוב מחשבות חיוביות. (שתיקה ארוכה) רצינו לקרוא לו רועי. "ה' רעי לא אחסר" - זה מבטא בטחון, שלווה שאינה מתקלקלת גם בזמן הליכה בגיא צלמוות. וגם רֵעוּת. לאשתי היה איזה רעיון לקרוא לבן בשם של בת: רֵעוּת.מזל שהורדתי אותה מזה... "הרעות" הוא גם השיר הכי אהוב על אבי ודורו, דור תש"ח, וחשבתי שזה יבטא יפה את אהבתי אליו, ובאחד מן הימים - גם את זכרו. רועי הוא גם שמו של אחד מחבריי הקרובים ביותר, שכבר תכננתי שיהיה מאושר לשמוע שזה השם שבחר לבננו. יהיה בעננים ממש. אין מחווה יפה מזו, גם אם היא לא כוּונה ישירוֹת אליו. אז אני מנסה לחשוב בצורה חיובית: אני מנסה לחשוב לעצמי שהגוף שהכנו לנשמתו של רועי פשוט לא היה טוב מספיק, לא ברמה שאותה הייתי רוצה להעניק לבני. כאילו נשמתו של רועי עדיין איננה בתוך העובר הפועם, למרבה הזוועה, בתוך הבטן של אשתי, שלנו. רועי ייאלץ לחכות, אני אומר לעצמי, קצת סבלנות ואנחנו נכין לו משהו יותר טוב. בינתיים אני מתרכז בסבל שהולך לעבור על אשתי, עלינו, בשבוע הבא. במריטת העצבים, בכאבים, בעצב, בחזרה למושב הקטנטנן שלנו בלי תינוק... כל החברים שלנו, שילדיהם עם הבת שלנו באותו הפעוטון - יולדים ממש בימים אלה, או בשבועות הקרובים. חשבנו שנרים עוד פעוטון מוצלח, נהיה שוב חלק מן הקבוצה הצעירה והנחמדה הזו... עוד מעט כולם ידברו על התינוק החדש, נקנה להם מתנות... שוב הנושאים היחידים בשיחה יהיה הגזים, הגרעפסים, הסימילאק, הדלקת בפטמות, השינה בלילה... ואנחנו בידיים ריקות. אני כאילו יותר חזק מכל זה, אבל מרגיש כאילו אני בים וגל עצום עומד להתנפץ על ראשי. יודע שזה לא יהרוג אותי בשום אופן, אבל מכין את עצמי למכה כואבת מאוד. כואבת בכאב חזק ורִגעִי, אבל גם בכאבי-המשך אחר-כך. אשמח לשמוע מן המשתתפות כאן האם יש משהו מיוחד שאנחנו צריכים להכין לאשפוז, להביא איתנו... האם יש משהו מיוחד שהבעל שלכן עשה שעזר לכן... משהו שצריך להתעקש עליו מול הרופאים... תודה.
