גם אני מצטער שלא ידעתי על הוריי יותר, אל תעשו את הטעות כמוני

Scuba Diver

New member
גם אני מצטער שלא ידעתי על הוריי יותר, אל תעשו את הטעות כמוני

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5665085,00.html

נתקלתי במאמר הזה במקרה וזה הציף אותי.
וכמו שתואר במאמר, גם אמי נפטרה לפני כמה שנים ולא ידעתי עליה הרבה... ואבי הלך הרבה שנים קודם לכן.
ונשארתי אני שאינני יודע הרבה על הורי ז"ל, רק מה שאני זוכר מהם וזהו.... וכמה אני מצטער שלא הספקתי לספר להם כמה אני אוהב אותם.
 

קלייטון.ש

Well-known member
אני דווקא הייתי שמח לדעת על הורי פחות

למעשה הייתי שמח לו ידעתי הרבה פחות. גם הילדים שלי מתעניינים בעיקר בחיים הצעירים שלהם ולא בשלי, וטוב שכך.
 

Scuba Diver

New member
לא מעניין אותך לדעת את ההיסטוריה של ההורים שלך?

מה הם עברו? איפה היו? על מה חלמו?
 

שיח סלימאן

Well-known member
מנהל
תקרא מה הוא כתב פה בעבר ותבין למה

&nbsp
בכל אופן אני אישית די מזדהה עם הכתבה שהבאת.
 

Scuba Diver

New member
לא חושב שאוכל לחקור כאן אחורה

אני מניח שאתה רומז יחסים שליליים עם הוריו?
אם כן אז אכן ברור למה לא הוא לא מתחבר לזה.
 

קלייטון.ש

Well-known member
לי דווקא היו יחסים מעולים עם ההורים שלי

את אבא שלי חיבבתי והערכתי, ועל אמא שלי הייתי משוגע לגמרי.
למה לקלקל את היחסים האלה עם כל מיני אמיתות?
 

Scuba Diver

New member
אני רואה את זה אחרת

אף אדם לא מושלם ומן הסתם גם ההורים שלי לא היו כאלה. אבל הם היו אנשים טובים וישרים ואצלינו בבית לא היו ריבים.
הם היו הולכים תמיד ביחד יד ביד.
או קי, אז בטח שהם לא היו מושלמים ובטח שהיו להם חולשות.

אבל משפט המחץ במקרה הזה הוא:
הם היו הורים שלי.
שלי.
זה שלי.
 

קלייטון.ש

Well-known member
כשאני מסתכל על עצמי ושואל את השאלות האלה

אני בהחלט לא חושב שהילדים שלי צריכים להטריח את עצמם בידיעת התשובות.
לא עברתי, לא הייתי ואין לי חלומות שהם חשובים כדי שהם יתעסקו בהם. המעשים הטובים שעשיתי הם בנאלים ועל הרעים מוטב שלא ידעו (ובין כה וכה גם אלה האחרונים לא בדיוק חומר לספרי היסטוריה).
הילדים שלי מוטב שיתעסקו בחיים שלהם ולא בשלי או בשל איזה מישהו אחר. יש להם בני זוג שאת ההיסטוריה שלהם הם צריכים ללמוד, ויש (או יהיו ממש בקרוב) ילדים שלהם שאת ההיסטוריה שלהם הם צריכים לגבש.
 

סופהו1

New member
אני מזדהה חלקית עם הכתבה ואני שמחה ששאלתי, הקשבתי

לא בשביל להתגאות באמי/אבי/סָבַי/סבוֹתַי כי היו לוחמים אמיצים/אנשי מקצוע משכמם ומעלה/ממציאי שיטת.. ולא כדי "להתעסק" בעבר.
זו, לדעתי, לא התעסקות בעבר. זו דרך-
א. לדעת את קורות המשפחה.
ב. להבין התנהגויות ותגובות.

המקרה שהדגיש לי במיוחד את חשיבות העניין, היה פלונטר ביחסים בין הורים שורדי שואה לילדיהם.
ברגע שעל הנכדים נפלה המטלה לכתוב עבודת שורשים, ה"תיווך" שלהם נתן אפשרות לדבר.
פתאום זרמו המילים, פתאום נפתחו האזניים, נפלו האסימונים והילדים קלטו שכעת, כשהם יודעים יותר, הכל נראה ומובן אחרת.
זה לא המקרה היחיד המוכר לי, בו ה"הסטוריה" של דור ההמשך, שהחליט בעקבות ה"התעסקות" בהסטוריה, לשנות כיוון חשיבה, התייחסות ופעילות. (בין היתר, להפסיק להתחשבן עם ההורים).
לפעמים אנחנו סוחבים כעסים וחוסר הבנות שאולי היו נעלמים ברגע שיודעים יותר.
כך אני מרגישה לגבַּי.
אך מי שחושב שמעשיו /קורותיו לא יתרמו, או, לחילופין, יפגעו בדור ההמשך, אולי עדיף שיתעלם.
 

אספרסו2

New member
לא רק הורים

גם קרובי משפחה עם עבר של שכול שואתי משפיע ומותיר חותם.
בת דודה של סבתא בביקור אצלה במינכן מראה לי תמונה של משפחתה,הורים ו 11 ילדים,
תראה,היא אומרת לי,רק אחי ואני שרדנו.
זה נחקק אצלי בזכרון.
דוד של אימי,יושב אצל סבתי ואני יודע שהוא איבד שם אשה ושני ילדים.מותיר בי חותם.
הם לא דיברו בכלל והיום אני מצטער שלא דובבתי אותם יותר.
והיום בגרמניה אני נסער לכל ניצוץ של גזענות אצל הגרמנים ומסתער עלייהם ללא רחמים.
 

סופהו1

New member
בהחלט, לא רק הורים. גם לא רק שואה

יש מספיק טראומות שאנשים עלולים לחוות ושישפיעו אח"כ.
המקרה הנ"ל חידד לי את חשיבות הלספר/להקשיב ולמנוע את ה"מצטער שלא דובבתי אותם יותר".
&nbsp
(השאלה מה הגבול? כמה לפרט? כמה לשאול? כמה לספר?)
&nbsp
 

אספרסו2

New member
אנו עם חזק

הטראומות שבעברנו ברמת הכלל והפרט עשו אותנו למי שאנחנו היום.השכלנו לקחת אותן למקומות חיוביים ולהתקדם ולא לשקוע במרה שחורה ליילל על מר גורלנו ולבקש רחמים,בלי קשר לפוליטיקה ועמים אחרים.
לדעתי יש קשר ישיר לשמחת החיים בישראל וחייה את היום כאילו אין מחר הנהוגה שם.
 

אספרסו2

New member
וכמה לפרט?

זה תלוי בשואל.
אצלנו רק אני התעניינתי אז היום כולם באים אלי בשאלות בקשר למה שקרה ולמי,כי אני זוכר כל שיחה בנושא שהיתה לי,כי רק לי הדודה סיפרה פעם על הדוד שלה מברלין שנרצח באושוויץ כי היה עבריין רציני.גם יהודי גם קומוניסט וגם הומו,הנאצים לא ידעו איך לסמן.
אגב,מצאתי גם פרטים עליו כשנעצר,בפרוטוקולים של משפטי נירנברג.
 

סופהו1

New member
אנו עם חזק, אך הפרטים? לא כולם.

פגשתי כאלו שהיו מציפים במידע, כאלו שרק ענו על שאלות, כאלו ששתקו וגם כאלו ששקעו במרה השחורה.
היו מי ששמחו על כל פיסת מידע שנודבה, היו מי שהתקשו להתמודד ולא רצו לשמוע והיו מי שחקרו ושאלו ונברו ובררו.
&nbsp
וכן, יש שמחת חיים כשבוחרים להמשיך הלאה.להראות ל"הם"..
&nbsp
&nbsp
 

חיא2

New member
לא הוצפתי מהקריאה

כן התחלחלתי מהקיטש והקלישאה של מטר ודמעות ומוות [ קיטש ומוות ] ושאלתי את עצמי, אם כותבי נקרולוגים, במיוחד מיומנים מספיק, לא למדו דבר במהלך חייהם.
כהורה וכסבא, לא חושב שאני מעונין שהילדים שלי ידעו יותר ממה שטרחתי לספר להם עליי, על בת זוגי ועל ההיסטוריה שלי. כמו קלייטון, עדיף לי שיצרו את המורשת שלהם, את ההיסטוריה שלהם אותה יעבירו במעשים, בהרגלים בזכרונות לילדיהם/לילדותיהם.
גם כך, ואני חושב שקלייטון יסכים אתי, הילדים מתעסקים בשאלה ל-מי הם דומים, מאיפה הם קיבלו ג'סטה כזו או אחרת.. וכו'
כמו קלייטון, מה כבר עשיתי שראוי להנצחה כלשהי?
את שיריי הם קוראים באינטרנט, ודייני.
 

Scuba Diver

New member
אתה אומר שזה נשמע לך קיטצ'י

ואני לא יכול ולא רוצה להתווקח על מה שקיטצ'י ומה לא.
אני אישית תופס את עצמי כאדם שלא כל כך מהר נופל לסנטימנטליות ואני והקיטצ'יות די דוחה אותי.

אבל כשקראתי את המאמר חשתי דקירונת בלב וגם קטן של עצבות וגעגוע שטף אותי לרגע.

תראה, הקשר עם ההורים שלי היה טוב, אהבתי אותם, אני אוהב אותם גם כשאינם. וכן, אני מתגעגע אליהם.
וברקע אני חש שבהיותי עסוק בענייני שוטפים, לא אמרתי הם כמה אני באמת באמת אוהב אותם. הם חשו כמובן את היחס שלי, אבל במילים הייתי די חלש.

אולי בגלל זה המאמר הזה כל כך נגע בי ולא מרגיש לי קיטצ'י.
 

חיא2

New member
הפכת התיחסות אחת שלי לחיבור הקיטש והמוות

להערכה מלאה שלי את הנקרולוג, ולא כך היא. בהיותי איש של מלים יש בי רגישות להגדים נדושים כמו בכתבה על המטר והמוות.
מעבר לכך לא התיחסתי לנקרולוג אלא להצעה לשוחח עם הוריי [ שכבר אינם ] ועם ילדיי [ שישנם לשנים רבות, אני מקווה] והבעתי דעתי.
לא שפטתי אותך לרגע, מי אני שאשפוט, כאשר אני נכנס לדכאון כל פעם כשאני נזכר באבי אללה ירחמהו, או התקפי כעס - מוחלשים כיום - בכל פעם שאמי מופיעה לבקרני בחלום או בזכרון.
 

Scuba Diver

New member
לא, לא, לא התכוונתי לזה, אל תיפגע כי אמנם עניתי לך

אבל ראיתי את עצמי.
אני בעצם מתחשבן עם עצמי. פשוט כשקראתי את המאמר נזכרתי במחשבה קטנה כזאת שהייתה לי ברקע כל השנים האלה "כמה חבל שלא דיברתי עם ההורים שלי, שלא שאלתי, שלא אמרתי להם כמה אני אוהב".
כפי שאתה בטח רואה, אני לא ממש סובל מאי יכולת לבטא את עצמי. אבל אז, כשהם עוד היו בחיים, איך שהוא זה הרגיש לי קצת "סיסי" להגיד למי מההורים שאני אוהב ואולי פשוט לא היה לי במודעות שום אחד הם לא יהיו.
ועכשיו מאוחר מידי, כבר לא אוכל לשנות את זה כי אני לא מאמין שנפגשים עם היקירים בעולם הבא.
וזה עצוב.זה כל הסיפור.
ועצה למי שזה עוד לא מאוחר בשבילו.
 

צליליתה

New member
יש דברים שאני לא יודעת על ההורים

ואני כבר לא אדע
ועד כמה שאני יכולה להבין, בלי לדעת, אלה דברים שאני לא צריכה לדעת.

אנחנו כבר דור פתוח יותר, מספרים, חושפים, שלא לדבר על הילדים שלנו שחושבים שכל פיפיס חייב להיות מתועד ומפורסם במרחב הציבורי, ועדיין יש דברים שלא סיפרתי ואני גם לא אספר. דברים אישיים מאוד. אני בטוחה שלו הילדים היו יודעים הם היו מבינים אותי הרבה יותר, ועדיין, הם לא צריכים לדעת. כי זה כואב מאוד. כי זה אישי מאוד מאוד. כי יש לי זכות לפרטיות.

(הורי אינם ניצולי שואה במקרה שלהם מדובר על סודות אישיים לחלוטין)
 
למעלה