הבעל עם נסיון
New member
גלפגוס דרום אמריקה וכל מה שמסביב, מתחיל יבש ואז....
ראשית כל תודות , למשפחה שנתנה לי את הפס, לרוברט שסבל אותי חודש שלם רצוף , לתמר ושמוליק שסבלו באמת , לאילן ורד ולצוות של ווילד דייב
ועכשיו תורכם לסבול את הסיפור.
יומן טיול דרום אמריקה 2014
28.09.14
זהו יוצאים לדרך , יום ראשון השכם בבוקר רוברט אוסף אותי ב 2.30 ויאללה מתחילים
כמובן הכל מתחרבש בשדה תעופה . קודם כל הפספורט של רוברט בלוי והוא חייב לעשות פספורט במיידי בשדה תעופה . עקיצה של 1200 שקלים על כלום .
אחרי זה הדיילת קרקע של אל על חן גילתה לנו שלהיות יפה וסתומה זה קריירה אמיתית
כל דבר שעשתה כמובן חירבשה הכל , כולל אפילו עצירה של המזודות שלנו בפרו סתם ככה, כי אין לכם ויזה להמשך .
אחרי זה עקצה אותי במשקל יתר (כאילו שאני לא יודע שאני שמן) עוד 60 דולר לטובת הכיס הרזה של אל על.
זהו אנחנו אחרי הכל , ממתינים להמראה, אפילו מושבים טובים יחסית עד מדריד .
המראה קלה , ארוחת בוקר מביישת עם סלט טונה (ששפכו שם כפית טונה אחרי זה התחרטו ולקחו אותה חזרה ...
לא נורא, זה טיול וטוב לטייל .
איי אני תקוע עם ציפורן שבורה , וכמובן הקוצץ ציפרניים נמצא במטען ואני אראה אותו רק בעודה 24 שעות , איזה כייף , מנסה למצוא משהו , אין כלום , ושיט הציפורן מציקה פחד.
מזל ש12 שעות אחרי זה בטיסה ללימה אחת הדיילות ריחמה עלי , היא נתנה לי פצירה חד פעמית לאט לאט לפרק את הציפורן , מזל שכך.
הגענו למדריד , שעתיים המתנה ועולים על הטיסה הבאה , מטוס איר בוס גדול יפה צפוף ודחוס, יופי שאני 2 מטר , אני יושב במושב זוגי עם רוברט ויכול להזיז רק את הגבות והריסים ככה 11.30 שעות עד לימה , כמובן כל שעה קם טיפה דורך על אנשים כדי לחלץ עצמות , וזהו נגמר העינוי . על האוכל אין מה לדבר, מגעיל , לא טעים ובצימצום רב , כאילו אנחנו בשומרי משקל.
עכשיו אנחנו כבר ב 29.10
עכשיו 4 שעות המתנה לטיסה לבוליביה, סוף סוף אני תופס שינה בריאה של שעה אמיתית בשדה תעופה על ספסל , זה היה מנת האנרגיה שהייתי זקוק לה, מטוס חצי מלא יש מקום להכל , כולל לרגליים שלי , כולל עצירת ביניים בסנטה קרוז ככה לאסוף נוסעים , וזהו מגיעים לבוליביה.
עכשיו מתחיל הסרט, אין לנו ויזה לבוליביה כי בוליבייה לא אוהבת ישראלים , ובמיוחד את מדינת ישראל .
הובטח לנו ע"י הסוכנת נסיעות שלנו ביאטריס (דרך אגב מעולה ושווה לעשות איתה את הטיול) שברגע שאנחנו מגיעים לשדה תעופה אנחנו מקבלים ויזה. אפילו היה לנו מכתב מעיין רישמי כזה.
לא מספיק טוב להם , עד שתמר שלפה את אותו מכתב ממדפסת צבעונית , הכל נראה אחרת , עכשיו זה באמת מסמך רישמי , הם נוצרים את הנשק,הם לא יירו בנו הבוקר..
השעה 5 בבוקר זמן מקומי, אנחנו אחרי 28 שעות טיסה מחלקה ראשונה מלמטה... ותמר מתחילה לדבר איתם רוברט מדבר , והם פרצופים חמורים ולא מתפשרים .
אין ברירה , התחלתי לעשות מה שאני יודע, לדבר עם השוטר אנגלית צרפתית ו20 מילים בספרדית , הכל כדי לשבור את הקרח , איך שאבא שלי ז"ל לימד אותי , ושיט זה עבד, הוא התרצה לנו , קידם את ההליכים יחסית מהר, לך תשלם בכסף המקומי עבור הויזה, הלכתי לפרוט כסף , תביא את הפספורט לצילום , אופס המכונת צילום שלהם לא עובדת , הוא מתרוצץ ודואג לנו , עם חיוך מאוזן לאוזן , ומברך אותי מהכל הלב , טיול נעים ואנחנו חברים הבעיה היא בפוליטיקאים. הסכמתי איתן כמובן ..
יאלה יוצאים , ההסעה שלנו עם המדריך ממתינים לנו כבר שעה בחוץ , נוסעים למלון , סביר לא מפואר , אבל ממש במרכז לה פס.
נחים טיפה, יוצאים , מטיילים ברחובות , אפילו קניתי יחד עם תמר מעיל עור שמתי שהוא יהיה מוכן .
מסתובבים עוד ועוד , חורשים את השווקים , אין הרבה מציאות , ושוק הכרמל של שנות ה 70 ,על האוכל ממש אין מה לדבר, ממש לא מציאה גדולה , אבל זה מה שיש, מתפשרים , ממשיכים לחפש איזה מסעדה עם הופעות שהובטח לתמר , מסתובבים בכל המרכז , נושמים הרבה עשן אגזוזים , הרגשתי כמו בלוינסקי בשעת הבוקר..
בסוף מצאנו אותה ,אבל מתי שהוא בפעם אחרת נאכל בה.
חזרנו עייפים אז מרוצים למלון , כדי לראות את הבעל המלון שיכול שפוך מנסה למזמז את הפקידה והוא לא יודעת מה לעשות , אבל גם זה עבר ...
30.10
למחרת יצאנו מוקדם לשדה תעופה לקחת טיסה לעיוני , מטווס קטן של 18 מושבים , הטיסה מתאחרת כי המטוס עוד לא הגיע, טוב בשעה טובה יוצאים אחרי איחור של שעה .
אני עולה למטוס , אמא ... מזה... אני יכול להתקדם במטוס רק בזחילה , אין לי מקום ללכת אפילו שפוף בתוכו.
טוב עושים ממני קטעים , אני רגיל לזה, קבוצה של סינים חמודים ולא הפסיקו לצלם אותי במיוחד איזה סינית מתלהבת חמודה, זרמתי עם הצחוקים והחיוכים.
זהו ממריאים , המטוס מונע , עולה על המסלול , מתחיל לרוץ , ושניה לפני הרמת החרטום , הטייס הופך מנועים , מתחרט. בולם , מסתובבים וחוזרים לבית הנתיבות , אני שואל מה מי וכמה , הוא עונה לי שזה ככה.
יכול להיות עניין של דקות או שעות .. , אין עם מי לדבר, חוזרים לבית הנתיבות , לפחות יש שם WF ככה שאפשר לשוחח עם הארץ .
שעה , שעתיים , מדברים עם הסינים , הכל הופכים להיות חברים לצרה , אנחנו נהנים אבל יש לנו טיול ..
אחרי שעתיים וחצי נראה שתמר עוד רגע שולפת נשק ועוד פעם אומרים לה שלא יודעים , אני שואל מה עם אוכל שתיה ?
אופס כן אתה צודק, , במיידית תוך 40 דקות הגיעו בקבוקי שתיה קלה , ואפילו לחמניה עם נקניקייה , מה אתה יודע, ממש אמריקה..
וזהו אפשר להמריא, עוד פעם זוחל במטוס , מתיישב, עוד פעם מתניעים , נוסעים , וזהו ממריאים .
מטוס קטן , גובה פני האדמה של 3.5 ק"מ , לא קל לו , והמטוס מזגזג לנו כל הטיסה למעלה למטה שמאלה ימינה ,
אבל מה זה חשוב , הגענו לסולאר, כמעט נשקנו את האדמה , המדריכה עם הגיפ ממתינה לנו רק 4 שעות ויוצאים , מגיעים למרכז המבקרים איפה שיוצא המרוץ דקאר בוליביה . כמה תמונות וממשיכים לאיים במלח , זה צוקים והרים ,
יאללה טירונות , מטפסים על הצוק (אי) ים של קקטוסים ענקיים גובה מ 3 עד 8 מטר ומתחילים בעליה הזה בהתחשב שגובה הקרקע שם הוא 3600 , לטפס עוד 100 מטר במשעול עיזים לא היה פשוט , אפילו אני התנשפתי ורוברט שפך מנוע , אנחנו למעלה , אין יותר טירטורים
עכשיו יורדים מהר ללמטה , פוגשים את הסינים שרק הגיעו , שלום שלום ויאללה ממשיכים . נוסעים במדבריות האלה לאט לאט שבילי עפר דיי דפוקים , מזלי אני יושב מקדימה , זה חצי נחמה . אבל גם זה לא מציאה ..
מגיעים בערב לאיזה מערת נטיפים צמודה לבית קברות אצטקי , נחמד , יאללה להמשיך ...
מגיעים ל"בית מלון " בכפר שכוח אל , מלון יפה , מושקע, אבל אין כלום , ארוחת ערב , בשר לא מזוהה, מרק לא ידוע ... אורז , וזהו .
הבנו את הרמז והלכנו לישון . אפרופו זה , המיטות הכי חמודות שנתקלנו בהם , פשוט בנויות מאבן , ועל זה שמו מזרן ושמיכות .
ראשית כל תודות , למשפחה שנתנה לי את הפס, לרוברט שסבל אותי חודש שלם רצוף , לתמר ושמוליק שסבלו באמת , לאילן ורד ולצוות של ווילד דייב
ועכשיו תורכם לסבול את הסיפור.
יומן טיול דרום אמריקה 2014
28.09.14
זהו יוצאים לדרך , יום ראשון השכם בבוקר רוברט אוסף אותי ב 2.30 ויאללה מתחילים
כמובן הכל מתחרבש בשדה תעופה . קודם כל הפספורט של רוברט בלוי והוא חייב לעשות פספורט במיידי בשדה תעופה . עקיצה של 1200 שקלים על כלום .
אחרי זה הדיילת קרקע של אל על חן גילתה לנו שלהיות יפה וסתומה זה קריירה אמיתית
כל דבר שעשתה כמובן חירבשה הכל , כולל אפילו עצירה של המזודות שלנו בפרו סתם ככה, כי אין לכם ויזה להמשך .
אחרי זה עקצה אותי במשקל יתר (כאילו שאני לא יודע שאני שמן) עוד 60 דולר לטובת הכיס הרזה של אל על.
זהו אנחנו אחרי הכל , ממתינים להמראה, אפילו מושבים טובים יחסית עד מדריד .
המראה קלה , ארוחת בוקר מביישת עם סלט טונה (ששפכו שם כפית טונה אחרי זה התחרטו ולקחו אותה חזרה ...
לא נורא, זה טיול וטוב לטייל .
איי אני תקוע עם ציפורן שבורה , וכמובן הקוצץ ציפרניים נמצא במטען ואני אראה אותו רק בעודה 24 שעות , איזה כייף , מנסה למצוא משהו , אין כלום , ושיט הציפורן מציקה פחד.
מזל ש12 שעות אחרי זה בטיסה ללימה אחת הדיילות ריחמה עלי , היא נתנה לי פצירה חד פעמית לאט לאט לפרק את הציפורן , מזל שכך.
הגענו למדריד , שעתיים המתנה ועולים על הטיסה הבאה , מטוס איר בוס גדול יפה צפוף ודחוס, יופי שאני 2 מטר , אני יושב במושב זוגי עם רוברט ויכול להזיז רק את הגבות והריסים ככה 11.30 שעות עד לימה , כמובן כל שעה קם טיפה דורך על אנשים כדי לחלץ עצמות , וזהו נגמר העינוי . על האוכל אין מה לדבר, מגעיל , לא טעים ובצימצום רב , כאילו אנחנו בשומרי משקל.
עכשיו אנחנו כבר ב 29.10
עכשיו 4 שעות המתנה לטיסה לבוליביה, סוף סוף אני תופס שינה בריאה של שעה אמיתית בשדה תעופה על ספסל , זה היה מנת האנרגיה שהייתי זקוק לה, מטוס חצי מלא יש מקום להכל , כולל לרגליים שלי , כולל עצירת ביניים בסנטה קרוז ככה לאסוף נוסעים , וזהו מגיעים לבוליביה.
עכשיו מתחיל הסרט, אין לנו ויזה לבוליביה כי בוליבייה לא אוהבת ישראלים , ובמיוחד את מדינת ישראל .
הובטח לנו ע"י הסוכנת נסיעות שלנו ביאטריס (דרך אגב מעולה ושווה לעשות איתה את הטיול) שברגע שאנחנו מגיעים לשדה תעופה אנחנו מקבלים ויזה. אפילו היה לנו מכתב מעיין רישמי כזה.
לא מספיק טוב להם , עד שתמר שלפה את אותו מכתב ממדפסת צבעונית , הכל נראה אחרת , עכשיו זה באמת מסמך רישמי , הם נוצרים את הנשק,הם לא יירו בנו הבוקר..
השעה 5 בבוקר זמן מקומי, אנחנו אחרי 28 שעות טיסה מחלקה ראשונה מלמטה... ותמר מתחילה לדבר איתם רוברט מדבר , והם פרצופים חמורים ולא מתפשרים .
אין ברירה , התחלתי לעשות מה שאני יודע, לדבר עם השוטר אנגלית צרפתית ו20 מילים בספרדית , הכל כדי לשבור את הקרח , איך שאבא שלי ז"ל לימד אותי , ושיט זה עבד, הוא התרצה לנו , קידם את ההליכים יחסית מהר, לך תשלם בכסף המקומי עבור הויזה, הלכתי לפרוט כסף , תביא את הפספורט לצילום , אופס המכונת צילום שלהם לא עובדת , הוא מתרוצץ ודואג לנו , עם חיוך מאוזן לאוזן , ומברך אותי מהכל הלב , טיול נעים ואנחנו חברים הבעיה היא בפוליטיקאים. הסכמתי איתן כמובן ..
יאלה יוצאים , ההסעה שלנו עם המדריך ממתינים לנו כבר שעה בחוץ , נוסעים למלון , סביר לא מפואר , אבל ממש במרכז לה פס.
נחים טיפה, יוצאים , מטיילים ברחובות , אפילו קניתי יחד עם תמר מעיל עור שמתי שהוא יהיה מוכן .
מסתובבים עוד ועוד , חורשים את השווקים , אין הרבה מציאות , ושוק הכרמל של שנות ה 70 ,על האוכל ממש אין מה לדבר, ממש לא מציאה גדולה , אבל זה מה שיש, מתפשרים , ממשיכים לחפש איזה מסעדה עם הופעות שהובטח לתמר , מסתובבים בכל המרכז , נושמים הרבה עשן אגזוזים , הרגשתי כמו בלוינסקי בשעת הבוקר..
בסוף מצאנו אותה ,אבל מתי שהוא בפעם אחרת נאכל בה.
חזרנו עייפים אז מרוצים למלון , כדי לראות את הבעל המלון שיכול שפוך מנסה למזמז את הפקידה והוא לא יודעת מה לעשות , אבל גם זה עבר ...
30.10
למחרת יצאנו מוקדם לשדה תעופה לקחת טיסה לעיוני , מטווס קטן של 18 מושבים , הטיסה מתאחרת כי המטוס עוד לא הגיע, טוב בשעה טובה יוצאים אחרי איחור של שעה .
אני עולה למטוס , אמא ... מזה... אני יכול להתקדם במטוס רק בזחילה , אין לי מקום ללכת אפילו שפוף בתוכו.
טוב עושים ממני קטעים , אני רגיל לזה, קבוצה של סינים חמודים ולא הפסיקו לצלם אותי במיוחד איזה סינית מתלהבת חמודה, זרמתי עם הצחוקים והחיוכים.
זהו ממריאים , המטוס מונע , עולה על המסלול , מתחיל לרוץ , ושניה לפני הרמת החרטום , הטייס הופך מנועים , מתחרט. בולם , מסתובבים וחוזרים לבית הנתיבות , אני שואל מה מי וכמה , הוא עונה לי שזה ככה.
יכול להיות עניין של דקות או שעות .. , אין עם מי לדבר, חוזרים לבית הנתיבות , לפחות יש שם WF ככה שאפשר לשוחח עם הארץ .
שעה , שעתיים , מדברים עם הסינים , הכל הופכים להיות חברים לצרה , אנחנו נהנים אבל יש לנו טיול ..
אחרי שעתיים וחצי נראה שתמר עוד רגע שולפת נשק ועוד פעם אומרים לה שלא יודעים , אני שואל מה עם אוכל שתיה ?
אופס כן אתה צודק, , במיידית תוך 40 דקות הגיעו בקבוקי שתיה קלה , ואפילו לחמניה עם נקניקייה , מה אתה יודע, ממש אמריקה..
וזהו אפשר להמריא, עוד פעם זוחל במטוס , מתיישב, עוד פעם מתניעים , נוסעים , וזהו ממריאים .
מטוס קטן , גובה פני האדמה של 3.5 ק"מ , לא קל לו , והמטוס מזגזג לנו כל הטיסה למעלה למטה שמאלה ימינה ,
אבל מה זה חשוב , הגענו לסולאר, כמעט נשקנו את האדמה , המדריכה עם הגיפ ממתינה לנו רק 4 שעות ויוצאים , מגיעים למרכז המבקרים איפה שיוצא המרוץ דקאר בוליביה . כמה תמונות וממשיכים לאיים במלח , זה צוקים והרים ,
יאללה טירונות , מטפסים על הצוק (אי) ים של קקטוסים ענקיים גובה מ 3 עד 8 מטר ומתחילים בעליה הזה בהתחשב שגובה הקרקע שם הוא 3600 , לטפס עוד 100 מטר במשעול עיזים לא היה פשוט , אפילו אני התנשפתי ורוברט שפך מנוע , אנחנו למעלה , אין יותר טירטורים
עכשיו יורדים מהר ללמטה , פוגשים את הסינים שרק הגיעו , שלום שלום ויאללה ממשיכים . נוסעים במדבריות האלה לאט לאט שבילי עפר דיי דפוקים , מזלי אני יושב מקדימה , זה חצי נחמה . אבל גם זה לא מציאה ..
מגיעים בערב לאיזה מערת נטיפים צמודה לבית קברות אצטקי , נחמד , יאללה להמשיך ...
מגיעים ל"בית מלון " בכפר שכוח אל , מלון יפה , מושקע, אבל אין כלום , ארוחת ערב , בשר לא מזוהה, מרק לא ידוע ... אורז , וזהו .
הבנו את הרמז והלכנו לישון . אפרופו זה , המיטות הכי חמודות שנתקלנו בהם , פשוט בנויות מאבן , ועל זה שמו מזרן ושמיכות .