גיל השנתיים - אספקט אחר

[זואי של ירדן ויסמין]

גיל השנתיים - אספקט אחר../images/Emo178.gif

אני, אין לי תלונות. אחיה העביר אותי את הבי"ס לתפארת מדינת ישראל בזמנו וכל הסיפור כבר מוכר לי. גם שאני וותיקה של למעלה משנתיים כאן בפורום וקראתי על הגיל הנפלא הזה מעל ומעבר

למי כן קשה? לאחיה

אחרי המשבר המובטח של תחילת הניידות שנמשך כמה חודשים, בחצי שנה האחרונה היו להם יחסים ממש לא רעים, בלשון המעטה. היא העריצה אותו, רצה אחריו, הקשיבה לדבריו והוא התענג והביע לא מעט אהבה, התחשבות ועדינות. ועכשיו הכל חלף. היא עושה לו המון דווקא, מרביצה, מעבירה לו ערוצים בTV, זורקת את הדברים שלו (כמובן שגם אנחנו, אני ובעלי, לא מקופחים ומקבלים את מנתנו של אותה ההתנהגות - אבל לנו היא לא מחדשת כלום, היינו בסרט הזה ויודעים שיש לזה happy end

). אבל אחיה עדיין תירון בפעוטות. אני מסבירה לו שוב ושוב, מספרת בצורה מצחיקה את כל הדברים שהוא עשה לנו בזמנו באותו גיל, מבטיחה שזה יעבור, מציעה איך להתמודד (נניח אם היא מרביצה לא להחזיר, אחרת היא תרביץ לו תמיד, אלא להגיד להתרחק ממנה ולהגיד לה שהוא הולך כי היא מרביצה לו. אותו הדבר שאני עושה). במקביל אני כועסת אליה, אם היא מרביצה לו. לא נותנת לה שום הנחות של "קטנה", תופסת את הצד שלו אם היא חוטפת לו (כמו שגם להפך כמובן), לא מבקשת ממנו לותר לה על משהו שתפס קודם (נניח נדנדה) גם אם היא מאוד רוצה, צורחת ומשתטחת. ז"א מנסה להתנהל בצורה הוגנת כלפי שניהם, למיטב הבנתי, כאילו היו שווים לגמרי. בנוסף מנהלת איתו שיחות בנושא בתקופות הרגועות שלנו, לרוב לפני שינה. בכל זאת הוא מאוד כועס ולא נחמד איתה (כמו שהיא איתו). למרות השיחות, למרות ההסברים, למרות הניסיונות שלי להיות הוגנת כלפי שניהם...

אולי יש למישהי תובנות בנושא? רעיונות איך להקל עליו? סיפורים מניסיון? תודה

 

[lulyK]

עוד לא מנסיון,

אבל נראה לי שאתם עושים המון וחשבתם על זה מכל הכיוונים (אולי במקום לכעוס עליה כשהיא מציקה/מכאיבה לו, לתת *לו* תשומת לב חיובית). זו תקופה קשה ולא נראה לי שאפשר לקצר בשבילו-בשבילם את הדרך.

 

[זואי של ירדן ויסמין]

האמת, לא חשבתי על זה

באופן טבעי נראה לי, שכמו שאני כועסת עליו אם הוא מציק לה, לכעוס עליה אם היא מציקה לו, אבל אולי את צודקת, אולי אם אתן לו יותר תשומי בכל פעם שהוא בצד הנפגע, זה יתן לו הרגשה טובה יותר... תודה, בהחלט כיוון למחשבה!

(שוב חזרנו למצב של "חייבים לצאת כי אי אפשר לשרוד אחה"צ שלם בדירה")

 

[לפyמים]

אגיד משהו שאולי לא ממש מקובל -

אני אומנם אומרת לגדולה שאסור להרביץ לקטנה, אבל אני לא קופצת על כל תגובה שלה על ההרבצות וההצקות של הצעירה. קורה שהיא מחזירה לה ואני כאילו לא שמה לב ואם זה עוצר טוב, אם לא אז אני מתערבת ואומרת שאסור להרביץ, לשתיהן.

 

[זואי של ירדן ויסמין]

דווקא כן נשמע לי מקובל../images/Emo13.gif

וקרוב ל"אחים ללא יריבות" (ספר התנ"ך של הפורום הזה

). אולי באמת אני צריכה להערך מחדש ביני לבין עצמי. הבעיה היא שאני פוחדת קצת - הוא מאוד חזק ומהיר, די טוב במכות לפי מה שראיתי בגינה (לא שאנחנו האמהות לא מתערבות

), וקצת מפחיד אותי שלא יחטיף לה "ברצינות". מצד שני, בנתיים הוא לא "חינך" אותה מעבר לדחיפות וצביטות, אז אולי באמת אני צריכה לנסות לשחרר ולהתערב פחות

ולהפרד מהחלום של אוטופיה בה שני ילדיי חיים בנחת וכבוד הדדי

(נו, בת יחידה. מותר לי לחלום על יחסי אחים מושלמים

)

 

[לפyמים]

אצלי יש כמעט 6 שנים הפרש

אבל שתיהן מצליחות לפגוע ולהכאיב. צריך גם לדעת להתמודד עם הקושי הזה וגם לדעת שלא תמיד ישתקו לך.

 

[ליאת +]

אכן עליית מדרגה

אבל מכל הבחינות- גם מבחינתהיכולת שלה להגן על עצמה ממנו, גם מבחינתהיכולת שלה לדעת מה יקרה אחרי 10 פעמים שתסגור לו את הטלוויזיה באמצע התוכנית... אצלנו מאוד דומה- הם התחיל בגיל הזה (הוא 6 היא שנתיים) להתקוטט "כמו אחים אמיתיים"... לריב, לבכות להתעצבן- אבל גם לשחק, להשלים, להצחיק אחד את השני. אני כל הזמן מפקחת על הגדול ומעירה לו הרבה יותר מאשר לקטנה כמובן כי אין מה להשוות בין מכה שלו למכה שלה... ציינת חיים בנחת וכבוד הדדי- אבל אני חושבת שבין אחים שחיים באותו הבית יש גם כמות "בריאה" של מכות דחיפות התעצבנויות- וזה נחשב לסביר. בערך כמו שאין זוגיות בלי מידה מסויימת של מריבות.

 

[זואי של ירדן ויסמין]

חזרה לפרופורציה../images/Emo6.gif

איזה כיף שאתם מקדימים אותנו בחצי שנה, תמיד אני יכולה לסמוך שכבר היית שם, הספקת לעכל ולצבור תובנות

אז אני כנראה שבאמת צריכה להערך מחדש ביני לבין עצמי... עד עכשיו, מאז הקטנה תפסה ת'טוסיק, אני מרגיע את עצמי שזהו שלב שעובר, שבעוד כשנה היא עלולה לחזור להיות הגיונית ומתחשבת ואז הכל יחזור להיות כמו קודם לגביהם. אבל מכל התגובות כאן מתחיל להתחוור לי שככה זה אחים, וזה המצב פחות או יותר. ולא שאני רוצה חלילה שהקטנה תהיה ילדה כנועה ומוותרת, רק כדי שיהיה לי נוח לגדל אותם

חוזרת לעיין ב"אחים ללא יריבות"

תודה

 

[ליאת +]

מזכירה רק

שאצלנו ההפרש יותר גדול- אביתר גדול בארבע שנים מיסמין. אני חושבת שכשההפרש יותר קטן זה יותר קשה- כששני הילדים מאמנינים באמת ובתמים שצבע הקערית משפיע על הטעם של הקורנפלקס ויש לך רק קערית ורודה אחת אז יותר קשה לתמרן בינהם... אצלנו בגלל הפרש הגילאים הרבה פעמים אני מדברת/עושה דברים בשני רבדים- נניח שהוצאתי קערית קורנפלקס אחת וורודה ואחת ירוקה. ברובד אחד מול יסמין שזועקת שהיא רוצה את הקערית הירוקה ולא הוורודה- אני מחליפה ונותנת לה את זו של אביתר (לאחר קבלת הסכמתו). במקביל אני מציעה לאביתר להוציא את החלב מהמקרר ולמזוג לשניהם. ככה כל אחד מרגיש שקיבל את מה שרצה (היא את הבחירה שלה, הוא את העצמאות). סך הכל הצרכים שלהם שונים בשל הגיל השונה (למרות שלעיתים אני רואה את אביתר חוכך בדעתו- לאור הרצון העז של יסמין- אולי בקערית הירוקה באמת יש משהו מיוחד). פעמים רבות כשאני לא מתערבת אני עדה לאינטרקציות מופלאות בינהם- זה מתחיל ממריבה (היא מכבה לו את המחשב או הטלויזיה, הוא לוקח לה משהו מהיד ללא התחשבות) ועובר לשיחה ולמשחק. המעברים האלה ממריבה למשחק הם די תכופים ולעיתים קשה להבין אם ברגע מסויים הם משחקים או רבים. עם זאת אני כל הזמן עם היד על הדופק כי עדיין- הוא גדול וחזק ממנה ואני חושבת שהתערבות היא כן חשובה (למשל יום אחד תוך כדי משחק סוער היא התחפשה עם איזו גלימה והוא גרר אותה באופן שבו הגלימה נכרכה סביב הצוואר שלה

) זו אפילו לא היית המריבה אלא משחק! אז אני לא סומכת על שיקול הדעת שלו וגם לא על שלה.

 

[lulyK]

בת יחידה? אז זה באמת שוק.

אני ואחי העברנו את רוב הילדות שלנו באהבה-שנאה-משחקים-הצגות-מכות-הצקות-חיבוקים-נשיקות. כולם שרדו.

 

[זואי של ירדן ויסמין]

אני כל הילדות חלמתי על אחות

המשולמת ההיא שתהיה שם כשארצה לשחק עם מישהו, ותעלם ברגע שימאס עליי

(בחיית, שאני רצינית. רק עכשיו בדיעבד אני מבינה שזה בדיוק מה חשבתי כשהשתוקקתי נואשות לאח או אחות)

 

[לאה_מ]

יחסי אחים מושלמים ../images/Emo66.gif../images/Emo68.gif

המילה "מושלמים" מפחידה אותי

, אבל אני רוצה לומר לך, שלמרות שלדעתי באופן כללי הילדים שלי הם אחים מצויינים זה לזה, גם בגילאי 13, 10 ו-6, אפשר לריב

בסופו של דבר כשאני מסתכלת על הדברים בראיה גלובלית (ולא בדיוק אחרי מריבה

), אני רואה שהם משחקים זה עם זה (בהרכבים שונים), מתחשבים זה בזה, מפרגנים זה לזה, משוחחים זה עם זה - ואני יודעת שהם מאד מאד מעריכים זה את זה - גם באספקט של יחסי האחים (הבכור שלי חוזר ואומר אחרי ביקורים אצל חברים, כמה הוא מבין שאחותו היא אחות מצויינת... אין כמו פרופורציה

). הדברים הנפלאים האלה כרוכים גם במריבות, בהעלבויות, בהתרגזויות, אבל הסך הכל נראה לי מעולה. וגם כשאני קוראת אותך, אני שומעת יחסים טובים. אז נכון שיש עכשיו תקופה קשה יותר, ואולי צריך לפעמים לעשות הפרדת כוחות (ולצאת החוצה זה גם אצלנו תמיד רעיון מצויין לתקופות כאלה), אבל בסך הכל הילדים שלך נשמעים לי (לפחות וירטואלית) אחים מצויינים - אל תפרדי כל כך מהר מהחלום האוטופי שלך - את נשמעת לא ממש רחוקה מהגשמתו

 

[זואי של ירדן ויסמין]

כרגיל, אפשר לסמוך על זריקת עידוד

פרופורציה ונקודת מבט אחרת ורעננה - תודה!!!

כל פעם שאני חייבת להשתפך כאן אני מגיעה בהרגשה של "חשבתי מכל הכיוונים, קראתי מאמרים והודעות של אחרים, אין מה לחדש לי, אבל אבל אבל...", ובאמת תמיד אני מוצאת כאן פתרונות ורעיונות של לא חשבתי עליהם. אז מכל מה שהבנתי, זה הזמן לעיין ב"אחים ללא יריבות" ולהתחיל לצמצם את תפקידי כשוטרת. כנראה שפספסתי את הרגע, לא שמתי לב שהקטנה כבר לא תינוקת. (אוי, לאה, כמה אני אתן כדי לשמוע מבכורי את התובנה של בכורך לגבי אחותו

) תודה ענקית ענקית לכל המגיבות

 

[לאה_מ]

חכי לגיל 13 ../images/Emo8.gif

ולגבי צמצום מעורבותך כשוטרת - אני מאד מסכימה עם צמצום, אבל לא עם הכחדה, ושימי לב שאת הולכת בזהירות על הגבול הזה - זה דבר אחד לאפשר לילדים לפתור סכסוכים ביניהם בכוחות עצמם. זה גם מאד מעצים, בעיני, כי זה מאפשר להם לרכוש כלים חברתיים בסביבה תומכת. וגם - כשאנחנו כהורים מתערבים, באמירה שלנו לאחד, אנו אומרים משהו לאחר. וזה לא תמיד הדבר שאנו מתכוונים אליו, אבל יש לנו שליטה רק על מה שאנחנו אומרים, לא על מה שהילד שומע. מצד שני, יש דברים שאנחנו לא מוכנים לעבור עליהם בשתיקה, ובמקרים כאלה כן חשוב, לדעתי, להתערב ולהביע דעה. לאו דוקא בתור "שוטרת". בתור אמא שלהם

 

[זואי של ירדן ויסמין]

../images/Emo41.gifמה הם הקוים האדומים?

חשבתי לתפוס טרמפ על הצעתך ולהרחיב

הבעיה אצלנו שבעלי גדל עם אחים (הפרש של שנה) והוריהם דגלו באי התערבות מוחלטת. לערכתו של בעלי וניסיונו כילד זה לא היה רעיון טוב, בלשון המעטה. לכן הוא בתורו מלחיץ אותי להתערב להתערב ולהתערב

אז אני מאוד אשמח לטיפים מה הם הקוים האדומים, איפה מתערבים ועד כמה? הנה, לא קל להפטר ממני

 

[אלדורית]

את באמת צריכה שיגידו לך?

אני חושבת שאת יכולה להרגיש בעצמך, מתי אפשר להעלים עין אפילו ממכה ומתי אי אפשר לעבור בשקט אפילו על מילים. אני לא חושבת שאפשר לנסח קווים אדומים כלליים מעבר לזה: כשאת חושבת שההתנהגות עוברת כל גבול את מתערבת. הקו המנחה אותך הוא מינימום התערבויות. זהו. את גם יכולה לטעות--כלומר להתערב ולחשוב אח"כ שהיה עדיף שלא, או ההיפך. לא נורא. גם אני בת יחידה וכל הענין הזה תמוה בעיני. נראה לי שיש בזה דווקא יתרון, כי אני לא סוחבת לתוך מריבות הילדות שלי את הצד שלי בסכסוכי אחים, אלא באופן כללי מסתכלת על זה כעל תופעה מסקרנת ומוזרה. אני מתערבת כשנשבר לי וזה עובר את הגבול, ובעיקר שולחת אותן לריב רחוק ממני, כשנראה לי שהן מתאמצות לבדר אותי יותר מדי.

 

[tookmy]

יכולה להצטרף לדעתו של בעלך

אצלנו באיזשהו שלב בחיים אמא שלי הפסיקה להתערב לגמרי. לאור העובדה שהיו ביננו הפרשי גילאים רציניים (אני באמצע, 4 שנים מעלי ו 5 מתחתי) זה יצר תחושה מתמדת של לבד וחוסר אונים מול סיטואציות שבאמת לא היו לי כלים להתמודד איתם, שלא לדבר על חוסר צדק ומי שחזק לוקח.

 

[Rplus1]

../images/Emo45.gif

 

[פלגיה]

אי אפשר להתעלם

אסור להתעלם. הגישה של התעלמות היא לא טובה, כי לא לומדים ממנה כלום. מתי להתערב? לפי מה שנראה לך. אם נראה לך שהם לא מתמודדים טוב, שהם היו יכולים לפתור את הקונפליקט בצורה טובה יותר - כדאי להתערב. אבל "להתערב" לא אומר שופטת ולא אומר שוטרת. זה אומר לשמוע את כל הצדדים, לתווך, ולחשוב ביחד על פיתרון שמקובל על שניהם. (בשיפוט יש בעיה - כי תמיד הגדול יוצא זה שצריך לוותר. זה לא פייר)

 

[עירית ל]

מתי אני מתעלמת

טוב, זה לא בדיוק מתעלמת, אלא מקשיבה מרחוק נותנת להם צ'אנס לפתור לבד. זה כל עוד אני רואה ניצני התמודדות חיובית - הוא אומר 'את מציקה לי', היא בוכה 'אני עכשיו', כלומר יש איזה שהוא שיח והם עדיין לא פונים אלי. אם זה גולש לדחיפות או בכי ואני רואה שאין שום שימוש בדיבור או נסיון לפתרון חיובי - אני מתערבת. לא שופטת, אלא מנסה להרגיע כדי שיוכלו לדבר, לספר מה קרה, להציע פתרון. רק כשזה לא עובד, אני פועלת - למשל, אם היא לא מוכנה להפסיק להסתיר לו את הטלויזיה, אז שתבוא איתי לחדר אחר. זה עכשיו, כשלשניהם יש כלים לפתרון חיובי (הקטנה בת 3). כשהיא היתה יותר קטנה, התערבתי תמיד.